ללמוד מהניסיון הכואב / אורני פטרושקה

מאת מערכת כחול לבן, בתאריך אוקטובר 30th, 2011

כבוגר קורס הטיס של רון ארד השתתפתי בטקס לציון 25 שנה לנפילתו בשבי של חברנו הנווט רון ארד.  אמנם חברי ואני רגילים כבר בטקסים אלה אותם אנו פוקדים מידי שנה באוקטובר, אך השנה היה הטקס יחיד ומיוחד.  לא בגלל תכניו – שכמיטב המסורת הצבאית הם דומים בכל שנה, לא בגלל שהפעם התקיים בבסיס רמת דוד, מקום היציאה לגיחה ממנה רון לא שב, במקום בחצרים כנהוג בשנים האחרונות, וגם לא בגלל התאריך המציין שחלף כבר חצי יובל, עם כל ההשלכות על גורלו של רון, על הסיכויים שיתגלה מידע כלשהו, וגם עלינו כאנשים בשנות החמישים לחייהם.  הטקס היה מיוחד כיוון שבמהלכו קבלנו את הידיעה על עסקת שליט.

קשה לתאר את התחושות שאחזו בנו עם התקבל הידיעה, במיוחד מכיוון שרבים מאיתנו היו גם פעילים לשחרורו של גלעד.  פעילותנו עשתה שימוש בקרדיט שלנו כחבריו של רון, ורתמנו, יש שאומרים באופן ציני, את הנסיון הכואב שלנו על מנת לעזור בהפעלת לחץ על מקבלי ההחלטות.  קבלת הידיעה על עסקת שליט דוקא במעמד הטקס לציון 25 שנה לרון ארד חידדה את השלכותיה של המציאות הישראלית שלעתים היא סוריאליסטית, שבה אפילו הצלחתו של מאבק ציבורי שבו השתתפנו פותחת פצעים ישנים.

הקשר בין עסקת שליט לרון ארד ברור לא רק ברמה האישית של חבריו של רון, אלא גם ברמה הלאומית.  רבים טוענים שהתעלומה של רון ארד היוותה את אחד הגורמים המרכזיים לשכנוע הציבור ומקבלי ההחלטות שאסור לפספס את ההזדמנות לשחרור גלעד.  גם ראש הממשלה אמר זאת עם הגעתו של גלעד שליט לתל-נוף.  כלומר דוקא הטראומה של כשלון המדינה במקרה רון ארד סללה את הדרך לעסקת שליט.

מקרה רון ארד הוא יחודי בתולדות המדינה, אך כשלון של המדינה שגורם לאבדן משמעותי בקרב קבוצה מאזרחיה אינו יחודי.  ההיסטוריה הישראלית רצופה בטראומות שנחוו בעוצמות שונות ע"י קבוצות שונות בחברה הישראלית.  נשאלת השאלה האם ניתן לצפות שמדינת ישראל תלמד מטעויות שעשתה – כפי שמקרה רון ארד השפיע על מקרה שליט – גם בנושאים אחרים.

כשלונה של המדינה בפינוי וקליטת המפונים מגוש קטיף הוא נושא כזה.  מעבר לטראומה שנגרמה למפונים עצמם שחוו אבדן של בתיהם ושל מפעל חייהם, ברור שהיו תקלות הן בדרך קבלת ההחלטות על הפינוי והעברתן במוסדות הרלוונטיים, והן במהלכי הקליטה ובהתיחסות למצוקתם של המפונים.

גוש קטיף יכול להוות שיעור חשוב לקראת הפרק הבא שהחברה הישראלית תידרש לעבור בפינוי ישובים ביהודה ושמורון, צעד חיוני למימוש פתרון שתי המדינות ולשמירת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק.  נתניהו אמר בנאומו בקונגרס האמריקאי שבמסגרת פתרון שתי המדינות חלק מההתנחלויות תוותרנה מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל, ולכן תושביהן יצטרכו לקבל את האפשרות להתפנות.  אך האם ישראל הפנימה את הלקחים של גוש קטיף לקראת הפינוי שידרש ביהודה ושומרון?  ברור כי נדרש תכנון לקליטתם של המפונים העתידיים – תכנון אורבני, חברתי, מקצועי ופסיכולוגי, אך נראה כי המדינה אינה עושה דבר כדי למנוע את הישנות התקלות והשלכותיהן.  יש לקוות שכפי שמקרה רון ארד גרם למדינה להתעשת בעסקת שליט, כך גם טראומת גוש קטיף תסלול את הדרך לפינוי נכון וצודק יותר של מתיישבי יהודה ושומרון.

אני, ואני משער שגם אלה מחברי שהיו פעילים במאבק לשחרור שליט, מוצא נחמה מסויימת בכך שקרבנו של רון אולי הציל את שליט.  באותו אופן ברור שפינוי נוסף יגרום לפתיחת פצעים ישנים אצל עקורי גוש קטיף, אך אולי יתנחמו בכך שקרבנם יעזור לקליטה מוצלחת יותר ולהפחתת הטראומה של מתיישבי יהודה ושומרון שיאלצו להתפנות.