למה לא אלג'ריה? / עו"ד גלעד שר

מאת גלעד שר, בתאריך ינואר 24th, 2012

(פורסם בעיתון "מעריב" ב-24/1/2012)

באדיבות ההיסטוריה, הנה מצע לדיון אצל ראש ממשלת ישראל, על מנהיגות, כיבוש, הידרדרות  – והחלטות קשות.

130 שנה בקירוב שלטה צרפת באלג'יריה. מ-1830, עת כבשה אותה מידיו הרפות של הצבא העותמני ועד 1962. מיליון צרפתים חיו באלג'יריה, 9 מיליון אלג'יראים. חצי מיליון חיילים ושוטרים צרפתים הוצבו באלג'יריה – יחס של חייל אחד לכל שני צרפתים.

ב-1954, על רקע דרישות גוברות והולכות להגדרה  עצמית, פרץ המרד הגדול נגד צרפת – מלחמת אלג'יריה, ביום שכונה מאז "יום כל הקדושים האדום". פייר מנדס פרנס, ראש ממשלת צרפת, הכריז: "אין שום פשרות… המחוזות האלג'יראים הם חלק מן הרפובליקה…והם  ישארו כאלה".

התושבים הצרפתים נהנו מלובי ימני שמרני חזק ואלים בפרלמנט – האסיפה הלאומית – בפאריס. ב-1958 היה קולם של ילידי המקום הערבים פחות משמונה אחוזים מכלל הקולות באסיפה הלאומית.

הצבא הצרפתי בנה את "מחסום המוות"- גדר חשמלית במתח גבוה,  מוקפת מוקשים, באורך 320 ק"מ, למניעת מעבר לוחמים ואמל"ח אל השטחים שבשליטת המורדים. הותרו גם עינויים של  עצירים שנתפסו.

סארטר, דה-בובואר, פרנסואז סגאן, קלוד וז'אק לנצמן, סרז' רז'יאני, היו בין אלה שיצאו בפומבי נגד הדיכוי והכיבוש, ומקצתם אף קראו לסרבנות של חיילי צרפת.

אלה שפנו בתחינה אל דה-גול, ב-1958, כדי שיבוא וינהיג את צרפת, לא העלו בדעתם שהגנרל הכריזמטי של צרפת החופשית יפנה לכיוון ההפוך. במשאל-עם שנערך בספטמבר 1958 תמכו כשמונים אחוזים מן המצביעים בעמדתו של דה־גול, שלא הכירה בזכותם של האלג'יראים להגדרה עצמית. הוא לא המתין יותר מדי: שלשה ימים לאחר עלייתו לשלטון הוא מגיע לאלג'יר, ואומר שם להמון “הבנתי אתכם ואני יודע מה רציתם לעשות”.

הרפובליקה החמישית שבראשה עמד, ואשר החליפה את קודמתה הרעועה, החלה במשא-ומתן עם אירגון המורדים האלג'יראים, ה-FLN. תחילה ניסה להציע שלום "של אמיצים", אינטגרציה מלאה ושוויון זכויות. אך האלג'יראים דרשו עצמאות מלאה, לא פחות. "הוצא אותי מאלג'יריה", אמר דה-גול לנושא-ונותן מטעמו, ז'וקס.

קצינים צרפתים בכירים הצטרפו למחתרת הצרפתית OAS, שאיגדה את כל מתנגדי הפינוי והשלום, ופעלה באלימות: פיגועי טרור, נסיונות התנקשות בדה-גול, חבלות, שביתות, הרג חיילים ושוטרים צרפתים, הוצאה להורג של משתפי-פעולה, הפגנות, וכמובן הרג המוני במקומיים. פאריס עצמה עיניים מול פעולות "תג מחיר" עצמאיות של התושבים הצרפתים באלג'יריה כנגד האוכלוסיה המקומית.

המרד נגד דה-גול הגיע לשיאו ב-1961, בעיצומן של שיחות השלום באביאן. במשך ארבעה ימים היה חשש של ממש מהפיכה צבאית, שתזלוג מראשי הצבא הצרפתי באלג'יריה אל צרפת גופא. בסיום הפוטש, 220 קצינים הודחו מהצבא, 114 הועמדו לדין צבאי, ושלושה גדודים שנטלו חלק בהתקוממות פוזרו. כאלף קצינים נוספים התפטרו במחאה.

"מעמדנו הלאומי ויוקרתנו הבינלאומית מצויים בשפל שלא היה כמותו" הצהיר דה-גול. ואכן, העצרת הכללית של האו"ם, ברוב קולות מכריע, החליטה בזכות עצמאות אלג'יריה. כל הצדדים הקשיחו את עמדותיהם, והאלימות הלכה והסלימה.

באותה שנה, 1961, הצביע רוב מכריע של הציבור בצרפת במשאל-עם בעד היפרדות מאלג'יריה. שלוש שנים בלבד עברו מאז הצביע רוב עצום של אותו עם צרפתי דווקא בעד שמירה על הססטוס-קוו של הכיבוש.

בשנת 1962, לאחר קרוב לשמונה שנים של לוחמה בלתי-פוסקת, מעשי זוועה והרג, פונו הצרפתים מאדמת אלג'יריה. עם נסיגת הצבא הצרפתי, ברחו גם רוב המתיישבים, כמיליון וחצי איש ואישה, חזרה לצרפת. אלג'יראים מקומיים רבים, עשרות אלפים, שנחשדו כמשתפי"ם, נטבחו בידי בני-עמם לאחר הפסקת האש.

צרפת כלל לא הייתה ערוכה לקלוט הצפה של מאות אלפי מהגרים ופליטים, וציפתה לכעשרה אחוזים בלבד מן המספר שהגיע. ההשלכות של האילתורים החפוזים בקליטת המפונים היו קשות ביותר.

על רקע מלחמת אלג'יריה נפלו תשעה ראשי ממשלה בצרפת, מהם שלושה שכיהנו בין יום אחד לשבועיים. צרפת הייתה קרובה למלחמת אחים.

ועם כל השוני – גם אצלנו, צריך לקחת את גורלנו בידינו, להתכנס לגבולות בטוחים ומוכרים, וליצור מציאות של שתי מדינות לשני עמים. כדי שהמדינה תהיה יהודית ודמוקרטית, לדורות, חייבים לקבל היום החלטות – לפני שיהיה מאוחר.

אל"מ (מיל.) עו"ד גלעד שר הוא יו"ר משותף של עתיד כחול לבן