יש כבר כאלו שוויתרו על מדינת ישראל

מאת מערכת כחול לבן, בתאריך ינואר 25th, 2010

הכתבה של לינוי בר-גפן ומירון רפפורט שפורסמה בשבת שעברה במוסף הארץ ("מתנחלים ופלסטינים מוכנים לדבר על דו קיום, בלי שאף אחד יצטרך לוותר על הבית") חושפת צד לא מוכר של תומכי "ארץ ישראל השלמה" והתייחסותם למציאות הדמוגרפית-גיאוגרפית. הכתבה מעלה שאלות רבות בנוגע לעתידנו כאן, אז מערכת כחול לבן רצתה לשמוע מה יש ליהודה גרינפילד-גילת לומר בתגובה:

מה בעצם רוצים אלו התומכים ביוזמה? האם יכולה להיות שכנות טובה ללא חלוקה לשתי מדינות?

הכתבה אמנם חושפת צד רגיש של נציגים מסוימים מחברת המתנחלים אולם גם מראה בבירור את תכניותיהם עתידיות לגבי ישראל והשטחים: פניהם מועדות למדינה אחת. מדינה שאיננה יהודית משום שבזמן קצר לא יהיה בה רוב יהודי, שבה לא ברור מה תהיה חלוקת הכוחות, האינטרסים, או מערכת קבלת ההחלטות בין יהודים לשאר התושבים כאן. לי נראה שקבוצה זו כבר וויתרה על מדינת ישראל. האחווה בין מתנחלים לפלסטינים יכולה לבוא לידי ביטוי במסיק זיתים משותף או בפגישות בבית המוכתר. היא תבוא אל קיצה האלים ברגע שנגיע לשאלות הנוגעות בעיצובה של חברה, באורחות חיים וביכולתם של הפלסטינים להכריע את עתידינו ועתיד ילדינו.

האם באמת אי אפשר ליישב את השיבה למעוזות העם היהודי בתנ"ך עם חזון של דו-קיום ושתי מדינות?

אנחנו במזרח התיכון, לא באירופה (למרות שגם שם דו-קיום אידילי לא מתקיים). דוברת מועצת יש"ע לשעבר אמילי עמרוסי אומרת בכתבה בקול ברור שרעיון שיבת ציון הוא שיבה לבית אל, שילה או חברון ולכן חזון שתי המדינות פשוט לא מתאים. מצד שני, לא עולה על דעתה כי הפלסטינים באזורים אלו יהיו אזרחים שווי זכויות. במילים פשוטות, הרעיון אליו היא מטיפה הוא להישאר בשטחים ולממש בכך את הציונות. הפלסטינים, לדעתה, ימשיכו להיות נתיני חסות תחת שליטה ישראלית ה"מקרבת אותם למערב" – תרחיש שהוא פצצה מתקתקת. לעומתה, לאחרים באותה קבוצה אין אשליות כי מתווה כזה איננו יכול לעבוד. רבים מהם כבר אומרים מדינה דו-לאומית בלא פחד כאשר ברור להם שמשמעות ההשארות ביהודה ושומרון היא האזרוח המלא של תושבי השטחים שפירושו רוב פלסטיני תוך כמה שנים.

האם קבוצה זו אינה רואה את השרשרת הלוגית שמובילה בסופו של דבר לרוב ערבי בארץ ישראל ולביטול החזון הציוני?

סביר שחלקה איננה רואה את התרחיש הזה או מניחה שישועה פלאית תבוא מאי-שם. בה במידה, אין ספק שקבוצה גדולה מציבור זה עשתה כבר את ההכרעה: עדיף להם לדבוק בתקוע וקדומים מאשר להמשיך ולבסס את חזונו של הרצל למדינה יהודית. עדיפים עצי הזית בשומרון על פני חוק השבות, או צה"ל ככור היתוך יהודי-ציוני. אמנם חלקם מבינים כי הארץ בה גדלו תשתנה ותעלם לנצח, כי הפרויקט הציוני – אחד התהליכים המרשימים בכל ההיסטוריה האנושית – יבוא אל סופו, אולם הפיתוי להישאר בגבעות ובמאחזים חזק מכל אפשרות אחרת. המשיכה החזקה אל הנוף התנכ"י מערפלת את יכולתם להבחין כי הם חורצים לא רק את גורלם שלהם, אלא מושכים את כולנו לגיהינום של דורות רבים.

בהסטוריה של המפעל הציוני היו פרקים מפוארים שבהם יהודים לא היו רוב בארץ ישראל; האם לא יכולה להתקיים מציאות ציונית גם עם רוב ערבי?
שלא נטעה לרגע: ברגע שיהיה כאן רוב ערבי מהים ועד הירדן ישתנו כללי המשחק. לפלסטינים תהיה סיבה לדרוש את חלקם בעיצוב החברה שכבר לא תהיה ישראלית-ציונית, על כל המשתמע מכך. כישראלים-יהודים, לעומת זאת, אנחנו לא נוותר בקלות על מה שהשגנו בעבודה קשה של מאה שנות ציונות ושישים ושתים שנות מדינה ריבונית. האם מישהו משלה את עצמו כי מנהיגי ותושבי המדינה העתידיים יאפשרו גישה לרוב הערבי בכנסת העתידית? האם ניתן לדמיין ניהול דו-לאומי של צה"ל? התוצאה תהיה סכסוך דמים אינסופי – סכסוך שבו ישראל הציונית תשקע בחוסר לגיטימציה ובניוון כלכלי סופני. אין תרחיש אחר, אלא אם נשכיל להפרד מהפלסטינים לשתי מדינות לאום. כלומר, להיפרד מסוסיא וקדומים על מנת להציל את נתיבות ונתניה. אין תרחיש אחר היכול להבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ואין כבר זמן. פשוט אין.