סקר מקיף של תנועת עתיד כחול לבן ומרכז מאקרו מגלה:

כ-29% מהמתיישבים ממזרח לגדר הביטחון

מעוניינים להתפנות תמורת פיצוי גם לפני הסכם מדיני

נתונים נוספים:

• תושבי אזור בקעת הירדן וים המלח מובילים במידת הנכונות לפינוי מרצון.
• ותיקי ההתיישבות – בני ה-59-50 – הם קבוצת הגיל הבולטת שמעוניינת בפינוי מרצון.
• הסקר נערך בקרב מתיישבי ההתנחלויות המבודדות שממזרח לגדר הביטחון.

לחוברת הסקר המלאה

28.8% מתוך כ-100 אלף מתושבי ההתנחלויות המבודדות שממזרח לגדר הביטחון מעוניינים להתפנות תמורת פיצוי עוד לפני הסכם מדיני, כך עולה מסקר מקיף שנערך על ידי מרכז מאקרו לכלכלה מדינית בשיתוף ארגון עתיד כחול לבן. הסקר, שנערך בסוף 2013 בקרב מדגם מייצג של 501 איש ואשה, הוא השלישי בסדרה של שלושה סקרים: הראשון נערך בשנת 2008 (698 נדגמים), והשני – בינואר 2012 (1007 נדגמים וקבוצות מיקוד). תוצאות שלושת הסקרים היו כמעט זהות. בסיס הנתונים שנאסף משלושת הסקרים הוא המעודכן והמהימן ביותר כיום בנוגע לעמדות ציבור המתנחלים שממזרח לגדר ביחס לשאלת הפינוי מרצון תמורת פיצוי.

לדברי גלעד שר, יו"ר משותף של עתיד כחול לבן, "כל תוואי גבול שייקבע יחייב לפנות התנחלויות ובהן עשרות אלפי תושבים, תוך שמירה על הגושים הגדולים ובהם רוב רובם של המתנחלים. עלינו לקלוט את אלו מהמתנחלים שישובו אל גבולות מדינת ישראל, כפי שייקבעו, בין בהסכם ובין בהיעדרו. הגיעה השעה שאלה מבין המתנחלים, כ- 30 אלף, שמעוניינים להתפנות מרצון, יוכלו לעשות כן.

היערכות לאומית מקדימה, כבר כעת, היא תנאי הכרחי לקידום כל הסכם עם הפלסטינים ולהתמודדות עם האתגר המורכב של חזרתם הביתה של מתיישבים. אזרחים ישראלים, המתגוררים כיום ממזרח לגדר הביטחון, עתידים לשלם מחיר אישי וקהילתי בוויתור על מפעל חייהם האידיאולוגי. יש לאפשר לאלו המתגוררים באזורים שלא יישארו בתחומי מדינת ישראל, והרוצים בכך, לחזור ארצה עוד טרם הסכם תוך קבלת פיצוי נאות. זו חובתה של המדינה לאזרחיה ואין לדחות עוד את ההחלטה המוסרית הזו."

מן הסקר עולה, כי האזור שתושביו מגלים את הנכונות הגבוהה ביותר להתפנות עוד לפני הסכם הוא בקעת הירדן וים המלח ים המלח: 43.1% מהתושבים מעוניינים בפינוי מרצון תמורת פיצוי. האזור ששיעור המעוניינים בו בפינוי מרצון הוא הנמוך ביותר השומרון, ש-19.4% מתושביו הביעו עניין בפינוי מרצון.

קבוצת הגיל הבולטת ביותר במידת הנכונות לפינוי מרצון תמורת פיצוי היא קבוצת בני ה-59-50. שיעור המעוניינים בפינוי מרצון בקרבם עומד על 46.5%. הקבוצה שמגלה את הנכונות הקטנה ביותר לפינוי מרצון היא קבוצת בני ה-29-18, שרק 10.2% מתוכה מעוניינים בפינוי מרצון.

לדברי ד"ר רובי נתנזון, מנכ"ל מרכז מאקרו, "הסקרים מוכיחים שלמתנחלים יש שאיפות כמו כלל האוכלוסיה הישראלית, ועבור רובם סוגיות כמו תעסוקה, ביטחון סוציאלי, דיור ומרקם חברתי נמצאות בסדר עדיפות גבוה יותר אפילו מן המניעים האידיאולוגיים. לכן פיתרון פינוי מתנחלים גם מרצון עוד לפני הסכם אפשרי, בהינתן ששאיפות  אלו יקבלו התייחסות הולמת ומכובדת."

שלושת הגורמים המכזיים שיעודדו אותם להתפנות הם פיצוי כספי (42.6% מהנשאלים), תעסוקה או הכשרה מקצועית (35.6% מהנשאלים) והסכם שלום בר קיימא (31.6%). ניתן לראות בממצאים אלה עדות לכך שהמתיישבים רואים את תפקידם כחלוצים. ברגע שהממשלה מחליטה ששליחותם הסתיימה, במיוחד במקרה של הסכם שלום, עליה לשאת בעלות הכלכלית של קליטתם מחדש בגבולות המדינה.

המתיישבים מוטרדים משאלת הלגיטימיות הציבורית לפינויים. על מנת לאפשר להם את הבחירה באחדות עם ישראל על פני אחדות ארץ ישראל, הם מרגישים צורך בקבלת לגיטימציה רחבה מהציבור למהלך. ניתן לראות, כי המנגנון המועדף לקבלת לגיטימציה הוא משאל עם ברוב רגיל (כלומר יותר תומכים ממתנגדים בהסדר מדיני ובפינוי המתנחלים). לגיטימציה זו תקל עליהם את הבחירה באחדות עם ישראל על פני אחדות ארץ ישראל. חוסר האמון שמובע בקבלת החלטה בכנסת (30%) נובע מהתחושה שההחלטה על ההתנתקות מרצועת עזה הייתה פועל יוצא של הסכמים פוליטיים ולא ביטאה את "רצון העם".