blueעד לרגע זה לא עשתה ממשלת נתניהו מאומה לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס הסכם של שתי מדינות לשני עמים. להיפך: חוסר-המעש המדיני הביא להידרדרות חדה ביחסי ישראל עם שכנותיה. זחיחות הדעת של ישראל אל מול ההתקוממות ברחבי העולם הערבי וההקצנה האנטי-ישראלית, והיחלשותו של הנשיא האמריקני, מעמידות כיום בסכנה שניים מהנכסים המדיניים החשובים ביותר של ישראל: הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן.
ועכשיו יוזמת ספטמבר מגיעה: עדיין לא מאוחר להפוך את המהלך הפלסטיני באו"ם להכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית למהלך מועיל לישראל. מן הממשלה נדרשים קור-רוח ואיפוק. הממשל האמריקני, חרף חולשתו, צריך לפתוח במאמץ דיפלומטי נמרץ יחד עם המדינות המרכזיות שבאיחוד האירופי. המטרה: לקשור את הקמתה של מדינה פלסטינית עם ההכרה הבינלאומית הרחבה בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. עיקרון זה קיבל ביטוי כבר בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם 181 משנת 1947, ולאחר מכן בהחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 ובעוד שורה של הצהרות, הסכמים והחלטות.
הגבולות שבין שתי המדינות יהיו על-פי המתווים שהוצעו בשני העשורים האחרונים והמתבססים על קווי 1967, בתיקונים מוסכמים, שישקפו את המציאות שנוצרה בשטח. הנשיא אובמה כבר אמר זאת; קודמיו בבית הלבן, בוש וקלינטון, הציעו זאת לפניו – וכל ממשלות ישראל בעשור האחרון הסכימו לכך. כן, גם ממשלתו של ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, כפי שהצהיר בנאומיו בארץ ובארה"ב.
קשה להניח שמאמצי הרגע-האחרון של מזכירת המדינה קלינטון לחידוש המו"מ יעלו יפה בזמן הנותר עד העצרת. על כל פנים, המהלך המוצע כאן יעצים את ישראל, יחליש מאוד את מאמצי הדה-לגיטימציה נגדה, ויזכה אותה בהכרה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
יתרונות לישראל
הזיקה להחלטות המכירות במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, ובראשן החלטת העצרת הכללית 181 מנובמבר 1947, חיונית להגנה על האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל. ככלות הכל, הכרזת העצמאות שלנו הסתמכה עליה. החלטה עכשווית של העצרת הכללית באו"ם טומנת בחובה יתרונות נוספים עבור ישראל: קודם-כל, תקופת מעבר שבה תיבחן עמידתה של המדינה הפלסטינית בתנאים ובדרישות שיוצבו לה, ורק לאחריה תיכנס עצמאותה לתוקף ותאושר חברותה באו"ם.
שנית, מועצת הביטחון תוסמך לנקוט בכל האמצעים ליישם את ההחלטה, ותטפל בכל גילוי של הפרת שלום, סכנה לשלום או פעולה תוקפנית. ועוד: העצרת תפקח על שלטון החוק, השוויון, וזכויות אזרח במדינה הפלסטינית שתוקם. ולבסוף, בדומה לעקרונות החלטה 181, ההסכמים הבינלאומיים מחייבים. כלומר, ההסכמים שנחתמו עד כה, ואשר על-פיהם יתנהל המו"מ על נושאי הליבה של הסדר הקבע – בתוקף.
מנקודה זו ואילך תוכל ישראל לתכנן כראוי את עתידה כמדינה יהודית ודמוקרטית, בעלת גבולות בטוחים ומוכרים. מהלך כזה, אם אכן ייצא לפועל, עשוי להחליף את החתירה החד-צדדית של הפלסטינים להכרה באו"ם, לאכוף פירוז על המדינה הפלסטינית שתקום, לענות על הדרישה הישראלית במו"מ להכיר בישראל כמדינת העם היהודי, ולמנוע את בידודה הבינלאומי הגובר של המדינה.
ההתרחשויות בעולם הערבי ובאזורנו מזמנות בעניין זה גם הזדמנות, לא רק סיכונים. מחובתה של הממשלה להתקדם לפתרון הן תוך הסכמה עם הפלסטינים ותיאום עמם, והן כברירת מחדל – בתהליך בלתי מותנה שתלוי בהכרעה ישראלית עצמאית בלבד לגבי גבולותיה.
ההנהגה הישראלית, זו הנוכחית או הבאה אחריה, תצטרך להתמודד עם שיבתם של כלל אזרחי המדינה לשטח שבגבולותיו הבטוחים יעוגנו רוב יהודי יציב, שלטון חוק ודמוקרטיה. יש לדבר עם אלה מבין המתנחלים שייאלצו להתפנות במסגרת הסדר, ולתכנן בשיתוף עמם מבעוד מועד את קליטתם ההוגנת, המתוכננת והנכונה, מתוך כבוד ומודעות לקורבנם. הדיון הזה חייב לעלות על סדר היום הלאומי, ויפה שעה אחת קודם.