blueלממשלתנו הבאה נקרתה הזדמנות – וגם חובה – היסטורית: במהלך עצמאי, יזום ומתוכנן על-ידיה היא יכולה לתכנן את ההתייצבות בגבולות הקבע תוך הידברות פנימית ישראלית. ישראל צריכה להגדיר בעצמה את גבולותיה, מבלי שתהיה תלויה לשם כך באחרים. אך עליה לעשות כן תוך בחינה עמוקה ואמיתית של הוויתורים שכל צד בדיון הישראלי הפנימי יצטרך לעשות: עד כמה מוכן האחד לחשיבה מחודשת על מתאר גושי ההתנחלות שיישארו – אם בכלל – בידי ישראל; עד כמה מוכן האחד לוויתורים לטובת אופייה היהודי-במובהק של מדינת ישראל; האם יחמול מי על התמוטטות מפעל חיים של ציבור המתנחלים ותומכיהם, כדי להגיע להסכמה לאומית רחבה.
לקחי ההתנתקות מחייבים שניערך לפינוי מסודר, מתוכנן, נאות ומתוקצב של התנחלויות ביהודה ושומרון. סוגיות המקרקעין, העברת הישובים, התשתיות, התעסוקה והחינוך יתוקצבו ויטופלו מראש בתכנית רב-שנתית. לא עוד מינהלת המוקמת בחופזה במסגרת תכנית התנתקות שאין לה המשך ברור ומוגדר, אלא מאמץ לאומי מבוקר, בין-משרדי, לבנות בהסכמה רחבה יישובים חדשים – ושכונות חדשות ביישובים קיימים – בתוך הקו הירוק.
נדרש אפוא מהלך של פיוס לאומי אחרי שנים של נתק, שהגיעו לרתיחה בהתנתקות, באירועי עמונה ובכיכר ציון.
משיחות עם מתנחלים נראה לי כי הממשלה תמצא בהם בני-שיח לעניין עיצוב עתידה של המדינה וגבולותיה. חלקים גדולים מהציבור היהודי בשטחים, רבנים מתונים ואולי אף מועצת יש"ע וראשי מועצות נבחרים, עשויים להיות פרטנרים של ממש למהלך כזה. אין להקל ראש באלה מביניהם אשר מעדיפים להתבדל, להתבודד ולהתנגד, מקצתם באלימות קיצונית ואף במעשים נתעבים כנגד שוטרים וחיילים. אך רבים מהם הם אלה המבקשים לשוב ולהתחבר. בקרב המתנחלים התפזר "ערפל הקרב". הם מבינים כי הפור נפל, וכי הצורך לצאת מרוב השטחים הוא לא רק כורח חיוני למדינת ישראל, אלא גם קונצנזוס ציבורי ופוליטי.
ביהודה ושומרון, בניגוד למצב ששרר בחבל קטיף – רבים עובדים בירושלים ובגוד דן. הזעזוע בתעסוקה לא יהיה כה גדול ואנשים לא יוותרו ללא פרנסה. יש לדוג להקמת שכונות או יישובים חדשים, להכין את התשתיות למערכות המגורים, החינוך, הבריאות, ואם ירצו בכך המתנחלים – להעביר קהילות שלמות כמות-שהן, על כל עורקי חייהן.
הכיבוש לא גרם לטרור והפסקת הכיבוש לא תהיה פרס לטרור. אף אין להניח כי הטרור ייפסק לאחר התנתקות נוספת, שתביא לקביעת גבולות זמניים, בדרך אל גבולות הקבע. אך לא הביטחון בלבד, אלא דמות המדינה עומדת למבחן בימים אלה. בטרור – נילחם עד חורמה. במקביל, הבה נממש אנו, עצמאית, את הגדרתנו העצמית בהידברות פנימה, וככל האפשר- בהסכמה.