blueב-23/5 פורסם בעיתון הארץ תרגום של טורו של תומס פרידמן (New York Times). בטור מוזכר עמי איילון, מייסד תנועת עתיד כחול לבן, וגם המאמר שנכתב על ידי מנהיגי "עתיד כחול לבן" בניו יורק טיימס גם כן כמה שבועות קודם לכן.
קינג ביבי חזק, אך האם הוא רוצה לעשות היסטוריה?
דיקטטורים רבים היו חולמים על קואליציה כמו של נתניהו. השאלה היא אם יש לו את כוח הרצון להשתמש בה כדי להביא שלום ולשמור על ישראל דמוקרטית
כוח פוליטי הוא תמיד חרב פיפיות. ככל שאתה צובר כוח רב יותר, כך גדלה הציפייה שתנצל אותו כדי לעשות מהלכים גדולים, ואם אתה לא מבצע מהלכים כאלה, כך הולך ומתגבר הדימוי שלך כחסר כוח והשפעה. זאת הדילמה שבה נתון ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. הוא חמק מבחירות מוקדמות כשצירף פרטנר חדש מהמרכז לקואליציה הימנית שלו, מה שמעניק לו שליטה על 96 מבין 120 מושבי הכנסת. יש רודנים ערבים שלא זכו לרוב גדול כל כך גם אחרי זיוף בתוצאות הבחירות. מה שעדיין לא ברור הוא אם ביבי קיבץ את כל חברי הכנסת האלה כדי שיאפשרו לו לא לעשות דבר, או כדי לעשות משהו חשוב, שיבטיח את עתידה של מדינת ישראל.
הסיכונים, לנתניהו ולישראל כאחד, גבוהים מאין כמותם. עמי איילון, מפקד חיל הים הישראלי והשב"כ לשעבר, הציג זאת כך לפני: "אני מדמיין לי שנכדו של ביבי יקרא ביום מהימים ספר ששמו 'מנהיגים יהודים בהיסטוריה החדשה'. מה יהיה כתוב בו? בגירסה אחת אני רואה שבפרק על מדינת ישראל יהיה כתוב שהרצל חזה אותה, בן גוריון הקים אותה ונתניהו הבטיח את קיומה כדמוקרטיה יהודית. אבל יש עוד גירסה אפשרית לספר הזה. "בגירסה הזאת סיפורם של הרצל ובן גוריון לא ישתנה. ואולם, על נתניהו ייכתב שהוא היה המנהיג הישראלי היחיד, שהחזיק בכוח הפוליטי הדרוש, אבל החמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שלו". והביא למצב שבו ישראל כבר איננה יותר דמוקרטיה יהודית. "הרגע לקבל את ההחלטה הוא עכשיו".
אני שומר על ראש פתוח, אבל ביבי עומד בפני פיתוי עצום שלא לעשות דבר. הפלסטינים חלוקים בין החמאס בעזה לרשות הפלסטינית בגדה המערבית, ושתי האוכלוסיות עייפות. אדרבה, בשנים האחרונות השתפר המצב הכלכלי בגדה המערבית, וכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית אינם מאפשרים לחדש את האלימות נגד ישראל; סיוע כספי מארה"ב, אירופה וארצות ערב מממן חלק גדול מתקציב הרשות; גדר ההפרדה שבנתה ישראל מונעת כניסת מפגעים לתחומה; הבחירות בארה"ב משתיקות כל ביקורת על ההתנחלויות שמגיעה מוושינגטון; מחנה השלום הישראלי נפח את נשמתו, ומרבית מדינות ערב מוחלשות או מודאגות עקב האביב הערבי. על כן ישראל מצליחה להקים התנחלויות, בשעה שהערבים, האמריקאים, האירופאים והפלסטינים מממנים חלק גדול מהכיבוש.
לא פלא, איפוא, שמרבית הישראלים מתעניינים בגדה המערבית בערך באותה מידה שהם מתעניינים במזרח טימור. "אנחנו רואים את הכתובת על הקיר, אבל לא אכפת לנו", אמר נחום ברנע מידיעות אחרונות, על העובדה שבקרוב יעלה מספר הערבים על מספר היהודים בכלל השטחים שבשליטת ישראל.
היוצא מכלל זה הוא תוכנית הגרעין האיראנית. נתניהו הצליח להביא את הניסיון לעצור את הגרעין האיראני לראש סדר העדיפויות של ארה"ב והעולם, בין אם באמצעות בלוף מבריק, שהוא יפציץ את איראן, ובין אם מתוך כוונה אמיתית לתקוף.
בכל פעם שמנהיג צובר כוח כה רב, מבלי ששום דבר יעצור אותו, הסיכוי שיטעה בפירוש האירועים גדל פי כמה. נתניהו עשוי להניח כי אפשר להמשיך להרגיע את הפלסטינים בגדה המערבית בזכות הצמיחה בכלכלה. אל תבנו על זה. השפלה היא עדיין הרגש האנושי החזק ביותר. הוא מנצח נוחות כלכלית בכל פעם. ביבי עשוי להניח, ששירותי הביטחון הפלסטינים יפעלו עד אין קץ ככוח חלוץ של כוחות הביטחון הישראליים, בלא כל תקווה להקמת מדינה פלסטינית. לא סביר. בסופו של דבר יתייחסו אליהם כאל בוגדים. ביבי עשוי להניח שישראל מסוגלת לפגוע באיראן, לזעזע את כלכלת העולם ועדיין להמשיך לבנות יישובים בגדה המערבית. אני לא מוכן לשים כסף על זה, אבל תגובת הנגד של העולם תהיה קשה. ביבי עשוי להניח שהמנהיגות הפלסטינית בגדה המערבית תהיה תמיד מתונה, חילונית ונוטה למערב. הלוואי…
לא בכדי ביבי הוא ראש הממשלה. הוא נבחר מפני שישראלים רבים איבדו את אמונתם בתהליך השלום ורואים רק תוהו ובוהו סביבם. אז מה לעשות? לדעתי, לאיילון יש רעיון חדש שהוא הטוב ביותר בשטח: "חד-צדדיות קונסטרוקטיבית".
במאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס ב-24 באפריל טענו איילון ושני עמיתיו כי ישראל צריכה להכריז תחילה כי היא מוכנה לחזור למשא ומתן בכל עת ללא כל תביעות לריבונות על השטחים הנמצאים ממזרח לגדר ההפרדה. אז היא צריכה להפסיק את כל הבנייה בהתנחלויות ממזרח לגדר ובשכונות הערביות של ירושלים, ולייסד תוכנית אטרקטיווית ליישוב מחדש של 100 אלף המתנחלים המתגוררים בשטחים, בתוך הגבולות המוכרים של ישראל.
צה"ל יישאר בגדה המערבית עד שהסכסוך ייפתר בהסכם סופי. ישראל לא תפנה בכוח שום אזרח שלה עד שיגיעו להסכם, אף שאפשר להתחיל ביוזמת המעבר לפני כן. יוזמה כזאת תשנה את תדמית ישראל בעולם מן הקצה אל הקצה, תגדיל באופן דרמטי את התמריץ לפלסטינים לחזור לשולחן הדיונים ותיצור מסלול שיבטיח את קיומה של ישראל כדמוקרטיה יהודית. וביבי יכול להתחיל בכל זה כבר מחר.
"עשיית שלום של אמיצים פסה מן העולם", אומר איילון. "זה הזמן לחד-צדדיות מתואמת וקונסטרוקטיבית". הדרך כבר כאן. האם ביבי ניחן בכוח הרצון ללכת בה?