shakedigitalבראיון עימו ("פרופ' יהודה שנהב חושב שיש לנו יותר מסכסוך אחד לפתור פה, לפני שיהיה שקט", 'סופשבוע', הארץ, 18.02.2010), טוען פרופסור יהודה שנהב כי פיתרון שתי המדינות לא רלוונטי. מי שמעוניין לקרוא מדוע רעיון הדו-לאומיות שמקדם שנהב עוד פחות רלוונטי, מוזמן להציץ בתגובתו הממצה של תום שגב.
באופן ייחודי יחסית, שנהב טוען שפיתרון שתי המדינות על בסיס הקו הירוק אהוד על האליטה האשכנזית לא רק עקב האיום הדמוגרפי הערבי-פלסטיני-מוסלמי, אלא במידה רבה גם מפני החרדה שישראל תהפוך לחברה עם רוב מזרחי-יהודי. זאת מאחר והאליטה האשכנזית משקפת הלך רוח של "מי שבא למזרח התיכון לזמן קצר, שלא על מנת להתערות בו", מתרפקת בנוסטלגיה על ישראל של לפני 1967, ובאופן כללי היא קבוצה בעלת נטיות גזעניות-לאומניות. בהשוואה לאשכנזים המנותקים מהתרבות ה"אמיתית" של האזור, טוען שנהב שלמזרחים סיכוי גבוה יותר לחיות בדו-קיום עם הערבים עקב הדמיון התרבותי הרב ביניהם. לדבריו, "אבא שלי וכל מי שהיה סביבו, כולם אנשי מערכת הביטחון, תוך שנייה אתה יכול לראות בהם ערבים".
אולם, המציאות אליה מתייחס שנהב בנוסטלגיה, בה המזרחים שהגיעו זה עתה ממדינות ערב היו יכולים להיחשב כבעלי-שיח עם הערבים, פסה מן העולם. כור ההיתוך (שהובל על ידי אשכנזים) נועד כדי לטשטש תרבות מקורית (בין אם אירופית או מזרחית) וליצור תחתה תרבות חדשה. ב'ניסוי' אליו מתייחס שנהב יש בעיות לא פשוטות של התייחסות מפלה לקבוצות שונות כמו עולים מאתיופיה או מחבר העמים. אבל דוקא הטיעון המרכזי של שנהב מנותק מההוויה הישראלית: קשה מאוד לייחס את המזרחיות הערבית עליה הוא מדבר בנוסטלגיה למזרחים של היום. במרוצת השנים, שמרה התרבות המזרחית על ייחודיותה אולם בראש ובראשונה היא ישראלית. באותה המידה, גם האשכנזים איבדו את תרבותם האירופית והיום גם הם אינם יכולים להיחשב כבני בית באירופה.
בקצרה, המפעל הציוני הצליח לטשטש את קשרי העבר של יוצאי אירופה ויוצאי מדינות ערב וליצור 'ישראליות'. אמנם, הדיכוי אותו עברו המזרחים לא היה רק על רקע עדתי-תרבותי אלא גם מעמדי, אך אין בינו לבין הסכסוך הישראלי-ערבי ולא כלום. כיצד אם כך הוא מצפה ש'ערביות מזרחית' זו, שאינה קיימת יותר, תפתור את הסכסוך?
האם יכול להיות שדווקא שנהב הוא-הוא המתרפק על זמנים עברו? – זמנים בהם אולי היה חיבור טבעי יותר בין מזרחיים לערבים?
בניגוד לדעתו, פתרון שתי המדינות מגלם עקרון ציוני – מדינה יהודית ודמוקרטית (ללא סתירה בין שני חלקי תואר השם) – שמהווה את המרכיב העיקרי בזהותם של מרבית הישראלים היום, הן צאצאי עדות אשכנז והן צאצאי עדות המזרח.
וכך, גם אם רעיון הפוסט-לאומיות צובר פופולריות בקרב מעגלים נרחבים באקדמיה ובמקומות אחרים, אין לגישה זו אחיזה כלשהי במציאות הישראלית. התרפקות על העבר – כבודה במקומה מונח; עיקרון שתי המדינות לשני העמים נותר המענה הפרגמטי היחיד לצורך של שני העמים להגדרה עצמית היום. ולאלה הטוענים כי מדינת ישראל היא תוצאה של 'קהילה מדומיינת', אשיב כי ככל שההויה הישראלית מעידה, הקהילה היא כרגע עובדה מוגמרת.