blueבלי קלישאות של צעד ראשון במסע בן אלף קילומטרים. בלי לדעת בדיוק מי יצטרף. בלי הרהורי כפירה, ובלי התהיות מה יקרה אילו נכשל. בלי כלום, זולת שני דברים: תחושת דחיפות וכמיהה לפתרון שייתכן שמחר כבר לא יהיה.
שתי מדינות לשני עמים איננה סיסמת שמאל, או ימין. היא איננה קשורה בהשקפה פוליטית או בייחוס משפחתי. היא איננה משאלת לב, אלא תוצאה של קריאה נבונה של מה יקרה מחר אילולא נקום וניקח את גורלנו בידינו. ועכשיו.
למה עכשיו?
כי המפעל הציוני הגיע לפרשת דרכים. בתוך שנים ספורות, יאבד הרוב היהודי בארץ ישראל בין הים לירדן, ועמו יאבד אופיה היהודי של המדינה. או הדמוקרטי. הנצחת השליטה בפלסטינים והפקרת עשרות אלפי מתיישבים יהודים – שליחי המדינה – באזורים שברור שלא יהיו חלק ממדינת ישראל היא פוסט-ציונות בהתגלמותה. זוהי מדיניות שמובילה אותנו היישר למדינה דו-לאומית או למדינת אפרטהייד.
כבר היום גוברים הקולות בשוליים שמבטלים את רעיון שתי המדינות. מדינה אחת, דו-לאומית, קוסמת לקיצוניים בפלסטין, כמו גם לנוער הגבעות. אלה מעוניינים להמתין דור, ולתת לרחם לעשות את שלה, ואלה חולמים על חיי אדנות כמיעוט השולט על רוב. ובמקביל, כבר קיימים סממנים ראשונים של העולם המתייחס אלינו כאל דרום אפריקה החדשה.
וכנגד הקואליציה של מתנגדי פתרון שתי המדינות מתאחדת מחדש האמונה בציונות, אמונה שנטועה בכל מי שרוצה לחיות במדינה בעלת צביון יהודי ודמוקרטי. זו אותה אמונה שדוחפת כל ראש ממשלה, כולל כ-ו-ל-ם, לפעול לקידום פתרון שתי המדינות מרגע שקמפיין הבחירות מסתיים.
לכן, לא נאמר שאין ברירה. נאמר: יש ברירה, ולכן חובה לפעול. חובה לצאת לדרך. חובה לזנוח את כל ההתנצחויות שאפיינו אותנו בשנים האחרונות, ולהתאחד סביב הרעיון החשוב ביותר: שתי מדינות לשני עמים. כי זה אני. כי זה ציוני. כי זה עכשיו או לעולם לא.