שני סיפורים על יום הזיכרון / עמי אילון, אפריל 2020

 

סיפור ראשון: על החוזה שנחתם בין העם לשליחיו

את ההיסטוריה של הקמת מדינת ישראל לא למדנו בבית הספר. "הטור השביעי" של נתן אלתרמן היה ספר ההיסטוריה ממנו למדתי על השמדת הקהילות היהודיות באירופה, על קרבות בעלות הברית בנאצים, על ההעפלה והמאבק בבריטים ועל מלחמת השחרור ו"מגש הכסף" – הלוחמים שנפלו במלחמה. אני מניח שהקריאה השבועית המשותפת של אבי ושלי עיצבה במידה רבה את תפיסת עולמי.

אבא מעולם לא סיפר את סיפור ההעפלה האישי שלו, אך פעמים רבות חזר לקרא את השיר "העם ושליחו", המספר את "הסיפור האלטרנטיבי לסיפור הגבורה של מעפילי האקסודוס". השיר מספר על מעפילי "אירופה תש"ז", היא אקסודוס, שהוחזרו לנמל בצרפת ובהוראת מפקדת ההגנה, סירבו לרדת לחוף. לאחר שעמדו בים כשלושה שבועות, אולצו להמשיך להפליג לגרמניה. תינוק שנולד אחרי שהפליגו, מת בדרך. הוא הובא לקבורה ימית בקופסת פח במפרץ ביסקאיה, מול חופי ספרד. אבא צריך היה לרכך עבורי את המילים הנוקבות שבהן אלתרמן מספר על החוזה הקיים בין המדינה לבין אזרחיה, המתיר לה לשלוח אותם – אותנו – אל מותם, כלומר אל מותנו.

הבית הראשון בשיר עוסק בתינוק שנולד באוניה, מאחר שאימו לא הורשתה לרדת לחוף ולכן נולד כך, כשליח הנשלח אל מותו עוד לפני שהוענק לו שם:

"בין שליחי האומה התרים בדרכים, ייזכר-נא גם זה האחד: לבושו – חיתוליו. בקופסא של פחים הוא במים נטמן, מול ספרד … אל נאמר כי בריטניה שלחתו למות … כי אנחנו קראנוהו אל זו השליחות – גם אני גם אתה גם את!", וממשיך: "אך נאמר זאת! נאמר זאת למען נזכור, כי שליח כזה מחייב! … כי שליח כזה עוד עלול בדממה לעלות מגלים ירוקים, ובאחד הלילות אל חלון האומה להדביק את פניו הצמוקים". אלתרמן מסיים באמירה, שעלינו לשאול את עצמנו בכל יום האם תנאיה אכן מתקיימים: "כי מותר לאומה לגייסם לתפקיד רק באם לבבה מאמין, שתהיה ראויה בפניהם להביט ולומר את צידוק הדין".

אחרי שנים של מבצעים וקרבות בהם איבדתי חברים ושלחתי לוחמים אל מותם, אני מבין היום את מה שאלתרמן, בקולו של אבי, אמר לי בילדותי: שמותו של כל שליח שגויס בצו ממשלת ישראל ונהרג במסגרת שירותו, מטיל עלינו אחריות כבדה ומתמשכת – ליצור מציאות ישראלית שראוי להילחם עבורה, אפילו למות. זה החוזה הקיים בין העם לשליחיו, חוזה שצד אחד קיים עד תומו, עד מותו. ואילו הצד השני, אנחנו, נשארנו עם החובה להמשיך לקיימו עד יומנו האחרון – אם לא נקיים, אנחנו מפירים את החוזה שעבורו הם שילמו בחייהם.

לכן היום, ביום הזיכרון תשפ"א, 2020, השאלה שחובה עלינו לשאול היא האם אנחנו יכולים "להביט ולומר את צידוק הדין": לומר למשפחותיהם של 23,741 החללים שנפלו בשליחותנו שהחוזה אכן מקוים. שמותם לא היה לשווא.

 

סיפור שני: יום הזיכרון הפרטי שלי במחנה השייטת בעתלית

במחנה השייטת בעתלית, סמוך לחדר התדריכים, נמצא חדר הזיכרון הצופה אל הים. בתדריך האחרון שלפני כל מבצע ובתחקיר המבצעי מיד עם חזרתם מהים, חולפים הלוחמים ליד תמונות חבריהם שנפלו במהלך שירותם ביחידה.

בחדר הזיכרון עצמו מוצבים גזעי עצים שצמרתם נכרתה – גזע עץ לכל לוחם שנפל. במקום בו נגדע גזע העץ חקוק שמו של הלוחם ומוטבעת תמונתו. לכל גזע יש שם.

לפני שנים רבות, כלוחם צעיר ביחידה, יכולתי לספור את שמות הנופלים על אצבעות שתי ידי. היום, כשאני מבקר בחדר הזיכרון, נדמה לי שאני הולך ביער עבות…

אני פוסע ומביט בתמונות, כבר לא מכיר את כולם, אך הם מביטים בי, מחייכים מלאי אמונה ותקווה, נראים בטוחים בעצמם ובדרכם, יודעים עבור מה מסרו את נפשם. ואני מהרהר על כך שהשנים החולפות לא חורצות קמטים בפניהם הצעירות כפי שהן מותירות את רישומן עלי, שהמשכתי לחיות. אנחנו משתנים וכך גם המלחמות.

23,816 ישראלים נהרגו במלחמות ובין המלחמות. בכל אלפי ההלוויות לאורך כל השנים, הבטחנו למשפחות לזכור את הנופלים. ניחמנו והתנחמנו בכך שמותם לא היה לשווא, שבזכותם הוגשם חלום גדול. חזותו החיצונית של החלום הזה גלויה לעין כל ומדהימה בעוצמתה: מדינת ישראל חזקה ומשגשגת, והיא עובדה קיימת בעיני העולם ואף בעיני אויבינו.

כישראלים, אנחנו גאים על ההישג האדיר בהקמתה ושגשוגה של ישראל. אך בערב יום הזיכרון חשוב שנבין מהי ליבת החלום שהגשמנו, מהי זהותה של המדינה שהקמנו – ושנזכור שרק אם לא תאבד, נוכל להמשיך ולומר שמותם לא היה לשווא.

הורינו שבנו את המדינה ניסחו עבורנו את זהות החלום הישראלי ונתנו תשובות בהירות לשאלות: מה באנו להיות כאן כחברה? מדוע כאן ולא במקום אחר? הם אמרו לנו: ״בארץ ישראל קם העם היהודי״. הם מדגישים את זכותנו הטבעית כעם להקים מדינה. הם חוזרים ומדגישים שזו היא זכות שהוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית – להקים בארץ ישראל את ביתנו הלאומי.

אך לצד הדברים על המסגרת המדינית, הם מתארים גם את זהותה של מדינת ישראל:

"תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה.

תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.

תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין.

תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".

בצעירותי, כאשר יצאנו לקרב או כאשר שלחתי לוחמים לאינספור מבצעים ביעדים רחוקים, לא עלו סימני שאלה, לא היה צורך לטרוח בחיפוש תשובות. זהותו של האויב הייתה ברורה, שאיפתו להשמידנו הייתה מוחשית וחלומם של הורינו, כמנוסח במגילת העצמאות, היווה תשובה ניצחת למחיר ולקורבן בו היינו מוכנים לשאת.

היום, כאשר קיומה של מדינת ישראל הוא עובדה מוצקה, עלינו להודות כי השאלות לגבי זהותה של מדינת ישראל אינן מוצאות מענה פשוט.

השאלות מדוע אנחנו כאן ומה באנו להיות כאן, חייבות להישאל כאן ועכשיו. זוהי חובתנו לנופלים שמסרו את חייהם עבורנו – במיוחד כאשר אנו חוזרים ומבטיחים שמותם לא היה לשווא.

אנחנו כאן על מנת להמשיך ולממש את זכותנו לחיות במדינתנו, מדינתו הדמוקרטית של העם היהודי.

אנחנו כאן על מנת לבנות חברה הרואה את כל אזרחיה כשווים – כל אזרח, בין שהוא יהודי, ערבי, מוסלמי, נוצרי, או דרוזי. חברה שלא משאירה את האחר, את החלש, את העני ואת הזקן בשולי הדרך.

אנחנו כאן על מנת לממש את החזון שניסחו הורינו, עבורו נלחמו הם ונלחמנו אנחנו. עבורו נלחמו ונהרגו חברינו.

על אף שלא שאלתי אותם בעבר, אני יודע שזה היה חלומם של רעיי שנפלו, ושבשם חלום זה הם מסרו את נפשם.

כמדי שנה, בתחילת אייר, בחדר הזיכרון הצופה אל הים, אני הולך ומביט על תמונות הלוחמים שעל הגזעים הכרותים. חלקם חברי, את חלקם שלחתי לקרב ורבים מהם הם צעירים שלא הכרתי. אני רואה אותם מסתכלים אליי, מחייכים מלאי אמונה ותקווה. היום אני יודע שבמותם הטילו על כתפינו את העומס הכבד מכל – להבטיח שבמעשינו כל יום נמשיך להיאבק, הן על ביטחונה והן על זהותה של מדינת ישראל. רק כך נוכל להבטיח שחלומם יתקיים. רק כך נוכל להבטיח שמותם לא היה לשווא.