blueביום בו מתכנסים המנהיגים בשארם א-שייח, נדרשת ישראל להכרעה חשובה, כלפי חוץ וכלפי פנים. יו"ר הרשות הפלסטינית ונשיא ארה"ב אינם היחידים שממתינים להחלטת ראש הממשלה בנושא המשך הקפאת הבנייה בהתנחלויות. המתיישבים ביהודה והשומרון, שנשלחו על ידי ממשלות ישראל מאז 1968 ליישב את אזורי העדיפות הלאומית וחיים בחוסר ודאות מאז הושק המו"מ המדיני בתחילת שנות ה-90, מצפים גם הם להחלטה, שתשפיע ישירות על עתידם.
העמימות שאפיינה את מדיניות הבנייה בשטחים לאורך כל השנים הפכה זה מכבר לחרב פיפיות. בעיני הפלסטינים והקהיליה הבינלאומית היא נתפסת כחוסר תום לב בתהליך המדיני ונסיון להרוויח זמן על מנת לחזק את אחיזתנו בשטחים, ובקרב המתיישבים היא יוצרת תחושת בלבול, ניכור ובגידה.
חלק מהם, שלאחר בניית גדר הביטחון הבינו שעתידם מחייב חזרה אל מדינת ישראל ואל לב הקונצנזוס הציוני, מרגישים כבני ערובה של התהליך המדיני. אחרים, שאידיאולוגית אינם מוכנים לוותר על שטחים בארץ ישראל, רואים במדיניות מעורפלת קריאה סמויה להמשך בבנייה בלתי חוקית.
אנחנו נמצאים ברגע האמת, ועלינו לקבל החלטה שתייצר אמון ותעודד את הפלסטינים להמשיך בדרך מדינית שלא תהיה קלה עבורם, בה יהיו חייבים להילחם בטרור ולוותר ויתורים כואבים, ומאידך אינה מתנה את עתידה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית בהחלטתו של עם אחר.
ממשלת ישראל צריכה להכריז על מדיניות חדשה, המשלבת הידברות ומו"מ לצד היפרדות בלתי מותנית, שאינה נסמכת על מחלוקות העבר, אלא על מבט כן, אמיץ ומפוכח אל העתיד.
מדיניות כזו צריכה לכלול שני מרכיבים: המשך המו"מ המדיני על בסיס עקרונות הנשיא קלינטון משלהי שנת 2000, ובמקביל – עידוד חזרתם לישראל של מתיישבים יהודים החיים ממזרח לגדר, ורוצים לחזור כבר היום.
בבסיסה של יוזמה כזו תעמוד הצעת חוק ממשלתית, שניתן יהיה לקרוא לה "חוק השיבה". חוק כזה יעודד את חזרתם של מתיישבים שרוצים לחזור, תמורת פיצוי הולם, ויהווה את תחילתו של תהליך ישראלי עצמאי, שבסופו מציאות של שתי מדינות ללא סיכון בטחוני. תהליך כזה יזכה לתמיכת רוב הציבור בישראל, כמו גם לעידוד וסיוע מהקהילה הבינלאומית.
במסגרת מדיניות כזו, תוכל ממשלת ישראל להכריז כבר היום על המשך בנייה בגושי ההתנחלויות ממערב לגדר ובשכונות יהודיות בירושלים, אך ממזרח לגדר ובשכונות הערביות בירושלים – תופסק הבנייה כליל.
החוק פונה לשלושה קהלים. בראש ובראשונה – לציבור המתיישבים ביהודה ושומרון, אליהם הוא מעביר כמה מסרים:
- ממזרח לגדר לא תהיה ריבונות ישראלית.
- אנחנו קוראים לכם לשוב הביתה, שליחותכם הסתיימה.
- אינכם בני ערובה בידי קיצונים – משני הצדדים – המובילים לעתיד של מדינה אחת.
- למדנו את טעויות העבר, אין אנו כופים פינוי ללא הסדר מדיני, ואין אנו כופים לוח זמנים מחייב של שישה חודשים למעבר משפחה, כמו בהתנתקות. הכל יהיה בהסכמה.
- אנו מכירים בחשיבות שליחותכם עד היום. בזכותכם הכירו מדינות ערב בישראל כמדינת העם היהודי, וכעת, כששליחותכם הסתיימה – מדינת ישראל פורסת לפניכם שטיח אדום בחזרתכם הביתה.
לפי סקרים עדכניים, בקרב המתיישבים החיים ממזרח גדר, בין 20 ל-30 אחוז יסכימו כבר כיום לארוז את מיטלטליהם ולשוב אל גבולות הקו הירוק והקונצנזוס הלאומי, תמורת פיצוי כספי ולגיטימציה שמצדיקה את בחירותיהם – אז והיום.
הקהל השני הוא הציבור הפלסטיני, אליו אנחנו מעבירים מסר של אמינות ונכונות להידבר, לצד אמירה ברורה: הסדר של מדינה אחת לישראלים ופלסטינים אינו אופציה, וכדי לתקף זאת – ישראל מחזירה בפועל מתיישבים, במקום לשלוח אותם מזרחה. זהו מסר שחסר עד היום לאמינות הצהרותינו, אפילו בתקופת אוסלו.
כמו כן, אנו קוראים לפלסטינים להידבר – אך איננו מתנים בכך את פעולותינו ואת השליטה בגורלנו: אם תבואו לדבר, יעבור הגבול על נתיב מוסכם. אם לאו, הרי שבעוד 40 שנה של עובדות שייווצרו בשטח, יכיר העולם בגדר הביטחון כגבולה המזרחי של ישראל – כפי שעבר מהחלטת החלוקה מ-1947 להכרה בקווי 1967.
הקהל השלישי הוא הקהיליה הבינלאומית ומדינות ערב המתונות. החוק יבהיר שישראל אחראית לעתידה, ויוצרת בשטח מציאות של שתי מדינות לשני עמים בהתאם להחלטות האו"ם. לא עוד אחד בפה ואחד בלב – אנחנו מעבירים מסר של אמינות להצהרותינו המדיניות, שרבים בעולם מטילים בהן ספק.
על ממשלת ישראל לקבל החלטה על מדיניות של בהירות, ולהובילנו לעתיד שיש בו תוחלת למדינת הלאום היהודי. חוק כמתואר לעיל יהווה את תחילתה של דרך נכונה ובלתי תלויה באחרים.