האם הבנטוסטן הפלסטיני אכן בלתי הפיך?

מאמרו של מירון בנבנישתי (”כך הפכה ישראל למדינה דו-לאומית" הארץ, 23.01.10) מעלה לדיון סוגיות רבות בקשר לעקרון שתי מדינות לשני עמים. בימים הקרובים מערכת עתיד כחול לבן תפנה למומחים כדי לקבל הבהרות בקשר לטיעונים העיקריים שמעלה בנבנישתי כנגד היתכנותו של הסדר המבוסס על עיקרון שתי המדינות.

לטענת בנבנישתי, מפעל ההתנחלויות והסכמי אוסלו סללו סיפוח למעשה של כ-60% משטחי המדינה הפלסטינית שבדרך (הכוונה לאותם שטחי C שבהסכם הביניים נשארו תחת שליטה ישראלית מלאה, להבדיל משטחי A ו-B שכוללים את מרבית האוכלוסיה הפלסטינית ביהודה ושומרון ושם הרשות הפלסטינית אחראית בצורה מלאה או חלקית לחיי הפלסטינים).

למען אלו שפספסו, הנה מבחר פסקאות מייצגות של טיעוני בנבנישתי:

“שום מודל של כיבוש צבאי אינו יכול להסביר את סיפוחם למעשה של 60 אחוז משטחי הכיבוש של 67' – אלה המכונים אזור C – סיפוח שהותיר לאוכלוסייה הנכבשת רק שטחים מנותקים זה מזה, משוללים תנאים מינימליים לקיום עצמאי….

"הקנטון השני [יהודה ושומרון], ששטחו הולך ומצטמצם עקב התרחבות ההתנחלויות, ובו יותר משני מיליון נפש, נחשב היום כליבת העם הפלסטיני, אך למעשה הוא סופח לישראל…

"איך אירע ששרון ויורשיו, אולמרט ולבני, אנשי 'המחנה הלאומי', הפכו לחסידי מדינת הלאום הפלסטינית? … האינתיפאדה הכריחה את הישראלים, לראשונה בתולדותיהם, לסמן את גבולות התפשטותם הטריטוריאלית באמצעות גדרות הפרדה ומחסומים, ולזנוח שטחים מאוכלסים העלולים לערער את המאזן הדמוגרפי. שאר השטח, המרוסק ונטול הסיכוי לקיום עצמאי, אשר גבולות הריבונות בו הם גובה הבתים ועומק הקברים, יכול… להיהפך למדינת לאום פלסטינית…

"עכשיו אפשר להעמיס את כל הטרגדיה הפלסטינית על המדינה המיועדת להשתרע על פחות מ-10 אחוז משטח פלסטין ההיסטורית.”

הלכנו אל אל"מ במילואים שאול אריאלי, שהוא חבר הנהלת המועצה לשלום ולבטחון ומומחה לסוגיית הטריטוריה והגבולות (בין השאר, אריאלי ניהל את מערך 'קשת צבעים' של משרד הביטחון שאמון היה על התווית ויישום הסכמי הביניים, וכמו כן ניהל את מנהלת השלום תחת רה"מ ברק). הנה מה שאריאלי אמר לנו:

“בנבנישתי מרחיק במסקנותיו מהמתקיים במציאות. לגבי ההתנחלויות, לא עברנו את הסף הקריטי, כפי שהוא טוען, וראייה לך היא המציאות בה ניתן למצוא כ-80 אחוז מהישראלים מעבר לקו הירוק בפחות מ-3% משטח הגדה הצמודים לקו הירוק. כל שאר אמצעי השליטה שבשטחי C שמציין בנבנישתי – כולם הפיכים במסגרת הסכם כי אינם קשורים לאחיזה פיזית באדמה.

"אפילו התביעה הישראלית המקסימלית הרלוונטית לגבי סוגיית הגבולות מגולמת בתוואי גדר ההפרדה, שכולל כ-8% משטחי 1967, ולא אחוז אחד מעבר לכך. לכן קביעתו של בנבנישתי שגבולות הקבע יתבססו על מציאות הבנטוסטנים בגדה המערבית אינה מתיישבת עם ההיסטוריה של ההצעות הישראליות (וכמובן גם לא עם ההצעות הפלסטיניות) בכל המשאים ומתנים."

כלומר, טענת בנבנישתי ֿשהמדינה הפלסטינית המיועדת תשתרע על פחות מ-10% משטח פלסטין ההיסטורית מוטעית מיסודה. דבריו של אריאלי מבהירים שחילופי שטחים של אחוזים ספורים (להבדיל מה-60% שהם שטחי C) בין ישראל למדינת פלסטין העתידית יאפשרו גם את השארת מרבית היהודים שיושבים מזרחית לקו הירוק במקומם, וגם את הקמתה של מדינה פלסטינית על כ-22% מפלסטין ההיסטורית (שהם הגדה המערבית ורצועת עזה).

ועוד מוסיף אריאלי:

"רק במדינה בעלת רוב יהודי ניתן גם לקיים משטר דמוקרטי ואופי יהודי כפי שהעיד כבר וויצמן בפני וועדת פיל ב-1937: 'מן הדין שיהיה מקום אחד בעולם בו נוכל לחיות את חיינו ולהביע את מהותנו בהתאם לטבענו, ולתת את חלקנו לתרבות האנושית לפי דרכנו אנו…' לפיכך, האינטרס הציוני לא השתנה ויש לחזור ולהבטיחו באמצעות מהלכים שעיקרם הסכמי קבע סביב גבולות 1967. מערכת היחסים שהתפתחה בין הצדדים והפערים הכלכליים והחברתיים בינם, הם חסרי אח ורע בעולם המערבי. לפיכך, אין פתרון דו-לאומי אלא חלוקה. זו תחייב מהלכים ישראלים קשים כלפי אחוזים ספורים מאוכלוסייתה – אך אילו נדרשים באם אנו חפצי חיים יהודיים ודמוקרטיים במסגרת משפחת העמים.”