blueאם לא נחתור לפתרון של שתי מדינות לשני העמים, נהפוך למדינה פלסטינית-יהודית. צריך להתחיל להידבר עם המתיישבים ולא להיבהל מצעדים חד-צדדיים
בעוד שלושה שבועות אמורה ישראל להגיש לקוורטט – ארצות הברית, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם – את הצעתה לגבול בינה לבין המדינה הפלסטינית, לכשזו תקום. אבל במזרח- תיכון בכלל, ובירושלים בפרט, לוחות זמנים אפילו אינם בגדר המלצה. זה היה אמור להיות המתווה לקראת כניסה למשא-ומתן ולחידוש התהליך המדיני לאחר קיפאון מוחלט של שלוש שנים. הפלסטינים הגישו לקוורטט את הצעתם לפני כחודש וחצי, ושבו והגישו אותה בעמאן ביום שלישי השבוע. לישראל, כך נראה, לא אצה הדרך להגיש ביוזמתה הצעה כלשהי לקוורטט. ההערכה היא כי המפגשים בעמאן נועדו להרוויח זמן, להפחית לחץ בינלאומי, ולא כדי לגבש עמדה ישראלית.
ובכל זאת, האם באמת אין שום חשיבות ללוחות זמנים באזורנו? ליוזמה מדינית ישראלית? הרי מימוש החזון הציוני של בית לאומי לעם היהודי מכתיב פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כי אם לא נחתור לפתרון של שתי מדינות לשני העמים, נהפוך למדינה בלתי שוויונית או למדינה פלסטינית-יהודית. נשיא ארה"ב, גם לא בשנת בחירות, לא יעשה בשבילנו את העבודה.
בשנים האחרונות מתברר שצריך להתאמץ הרבה יותר, כדי לשמר את מה שהקימו פה לפנינו. כדי להשיג לכידות לאומית לטווח הארוך, שגשוג והתפתחות במדינה שוויונית וצודקת, צריך לקבוע גבולות. קודם כל גיאוגרפיים, ואחר כך בכל תחומי חיינו: מוסר, נשיאה בנטל, זכויות יסוד. אין להיבהל גם מצעדים חד-צדדיים כל עוד אינם סותרים את חזון שתי המדינות אלא מקדמים בפועל מציאות של שתי מדינות.
תחילה יש לדרוש מהממשלה לקבוע את גבולות המדינה. הנה מתווה אפשרי: גבולותיה של ישראל ייקבעו על-ידה, על בסיס של תוואי גדר ההפרדה ויכללו את גושי ההתיישבות הגדולים; אני לא מוכן להשאיר את הזירה לקיצונים משני הצדדים שיקבעו את גבולותינו. בעשור האחרון נעשו עבודות מחקר רציניות שמאפשרות לספח 4-6 אחוזים משטח יהודה ושומרון, ולכלול בשטח זה 75% ויותר מהמתיישבים הישראלים, כנגד חילופי שטחים בהיקף דומה.
הבה ניערך מבעוד מועד לפנות התנחלויות שמחוץ לגושי התיישבות הגדולים. זה אינטרס ישראלי מובהק, בלי שום קשר לשמאל וימין. הציבור צריך להפנים את הדחיפות, ולדרוש מהממשלה לקדם ברצינות את פתרון שתי המדינות. יש להתקדם במקביל: הן תוך הסכמה עם הפלסטינים ובתיאום עמם והן בתהליך בלתי מותנה שתלוי בהכרעה ישראלית עצמאית בלבד לגבי גבולותיה. כך תתחזק ישראל במשא ומתן, ובו-זמנית תתקרב אל היעד של מדינה יהודית, דמוקרטית ובטוחה.
להיערך לקליטת המתיישבים
זוכרים את בגדי המלך החדשים של אנדרסן: מדברים בלי הפסק על משא ומתן, על שתי מדינות, על תהליך מדיני, אבל במציאות לא קורה דבר. המלך הוא עירום. אין משא ומתן. רק איפה הילד שיצעק את האמת כשהכל שותקים? הגענו למצב קשה של עימות מדיני ודיפלומטי בכל הזירות הבינלאומיות, תוך בידוד קשה ודה לגיטימציה, תוך-כדי התפרקות מוחלטת של ערכי היסוד של החברה הישראלית. וזה בלתי נסלח. דרושה הנהגה דוברת אמת, לנו, אך גם לשכנינו, וצריך גם להפנים: שלום וביטחון משיגים בעבודה קשה, בפשרות כואבות, לא בתשואות באו"ם או בקונגרס. לא במפגשים מתוקשרים אחת לחצי שנה, וגם לא בהתנצחות משפטית בבתי הדין הבינלאומיים.
איך, אם כך, לעצב מציאות אזורית של שתי מדינות לשני עמים. צריך להניח תשתית שתעודד את חזרתם לישראל של מתיישבים ישראלים, שחיים כיום ממזרח לגדר. המתיישבים אינם אויבים, וצריך לדבר איתם על עתידם ברצינות וביושר. שליחותם של חלק מהם הרי תסתיים, לטובת עתידה של המדינה כבית הלאומי של העם היהודי, ולכן צריך להכין היטב ומבעוד מועד את קליטתם, תוך מודעות לקורבנם האישי, המשפחתי והקהילתי.
נדרש שיח ישראלי רציני, דיאלוג פנים-ישראלי אמפתי ומכבד, המתמקד בשיח עם המתיישבים. ממשלה אחראית צריכה במקביל, לתכנן את ההתיישבות לאחר הפינוי, ליצור לגיטימציה למהלך תוך שיח משתף, וחקיקה מתאימה. ואת כל זה צריך לעשות עם תהליך מדיני, ובלעדיו.
(פורסם במקור ב-ynet)
מה רע במדינה יהודית שחיים בה גם כמה מיליוני ערבים? מיסדי הציונות ייחלו למדינה כזו. זו המדינה שלכאורה הובטחה לנו בהצהרת בלפור. גם חיים ויצמן, כאשר הגיע להסכם עם האמיר פייסל, לא חשב לנקות את מדינת היהודים מתושביה הערבים, להיפך, הוא עוד חשב שמן הראוי שגם הגדה המזרחית של נהר הירדן תהיה בתחום המדינה היהודית.
אז מדוע מה שהיה נכון וטוב לפני 100 שנה, לא טוב היום?
כל מה שצריך זה לשמר כמה חוקי יסוד כמו: שם המדינה, סמליה, דגלה, חגים ומועדים, שפה רשמית, חוק השבות וחוק נכסי נפקדים (אוי לנו אם תושבי יהודה ושומרון הערבים יתבעו בחזרה את רכושם אותו עזבו ב- 1948). חוץ מחוקים אלה, האם יש לנו היהודים עוד זכויות מיוחדות אותן נרצה לשמר במדינה בה חיים ביחד יהודים וערבים?
הערה: אני כותב בכוונה "ערבים" ולא "פלסטינים", כי גם אני "פלסטיני" וגם הורי היו "פלסטינים" ובמשפחת אשתי ה"פלסטיניות" הולכת כמה דורות אחורנית.
ליאור רשף-דרעי, מנהל פעילויות השטח של עתיד כחול לבן מגיב:
כל הזכויות שאותן ציינת בהחלט ראויות לשימור והגנה. אך השימור וההגנה צריך להתקיים במדינה יהודית ודמוקרטית שיש בה רוב יהודי ברור. מדינה שמשמרת את אופיה מחד, אך שומרת על זכויות המיעוטים בה, כפרטים וכקבוצה.
יש בעיה מסויימת עם צמצום זוית הראיה למציאות של תחילת המאה. ההבטחות שנתנו הבריטים, נעשו במציאות בה הקולוניאליזם עדיין היה דומינטטי ובמציאות בה לא הייתה החלטה של היהודים עצמם, לקיים במדינת ישראל מדינה דמוקרטית. הרי הדמוקרטיה עדיין לא הייתה כה נפוצה באותם ימים. נדמה כי באותה תקופה חשבו ויצמן ושאר ראשי הציונות על מדינה בה היהודים שולטים על רוב ערבי, מבלי לתת כל תשומת לב לזכויות הנתונות להם במדינה דמוקרטית.
בנוסף, צריך לזכור שבמציאות של תחילת המאה עדיין לא היו קיימות (לפחות לא באופן משמעותי) השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. שאיפות אלו החלו להתגבש עם הצהרת בלפור ב-1917 והתחזקו עם השנים בדגש על 48.
אפשר להמשיך ולטעון את הטיעון הדמוגוגי, כאילו אין "לאום פלסטיני", אך טיעון זה חוטא להגדרה של לאום. בסופו של דבר, לאום הוא חבר אנשים שבאופן סובייקטיבי רואה חיבור תרבותי, לשוני, הסטורי גיאוראפי וכיו"ב. גם אם לנו היה חלק ביצירת הלאום הפלסטיני, הרי שהיום קיומו של לאום כזה הוא עובדה קיימת. ממש כשם בתחילת המאה לא היה באמת לאום סורי, או לאום ירדני וודאי שלא לאום לבנוני, אך היום קיימת זהות לאומית לבני המדינות האלו.
כשהם שהיהודים עמדו על זכות לממש את לאומיותם במדינה, נראה כי גם הפלסטינים זכאים לממש לאומיותם במדינה. בעבר דובר על מימוש הלאומיות הזו בירדן, אך כרגע, אף שיש בירדן רוב פלסטיני, היא איננה מדינה פלסטינית על פי הגדרתה. למעשה משנת 1988 אין לה יותר כל דרישות לגבי שטחי יהודה ושומרון והיא לא תרצה בהם גם אם יוצאו לה. וכך, אלא אם כן יעלה הרוב הפלסטיני לשלטון בירדן בעתיד הנראה לעין, לא ניתן יהיה לראות את ירדן "כמדינה פלסטינית".
רק חלוקת הארץ (יש חלופות שונות לחלוקה הזו) ומתן האפשרות לפלסטינים להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל,כבית לאומי לעם לפלסטינים כשבמקביל מדינת ישראל מגדירה סופית את גבולתיה ושכל מי שחי בתוכה הוא אזרח שווה זכויות תוכל להביא להגשמת החזון הציוני האמיתי שהוא מדינה יהודית ודמוקרטית. גם יהודית. גם דמוקרטית.
למען חזון זה פועלת תנועת "עתיד כחול לבן"
אתה מוזמן להמשיך ולעקוב…..