סולידריות חברתית – זה הלקח גם מההתנתקות מעזה / דר נדלר

דר נדלר, מנכ"לית "עתיד כחול לבן", על הלקח החשוב מההתנתקות מעזה (פורסם במעריב 19/8/2012):

לקחים רבים נמנו להתנתקות במהלך השנים, נחקרו ותוחקרו בהם; דרך קבלת ההחלטה על ההתנתקות, אופן ביצועה, הכנת המתיישבים, הערכות המדינה לקליטתם, חוסר מעורבות החברה האזרחית והציבור הכללי, כישלון חיזוי השתלטות החמאס על עזה, הטיפול במתיישבים מאז ועד היום ועוד.

במלאת שבע שנים להתנתקות, נדמה לי שהלקח המרכזי הוא חברתי. כחברה, אנו מגלים בשנים האחרונות, חלקנו בהפתעה מרובה, שלכל החלטה ביטחונית או מדינית כמו ההחלטה על התנתקות יש רקע או לפחות השלכות חברתיות וכמובן כלכליות מרחיקות לכת.

בראייה לאחור, נראה היום בבירור כי מה שבעיקר נעדר מהמרקם החברתי-ישראלי בימי ההתנתקות מעזה הייתה הסולידריות החברתית, הסולידריות שלנו כחברה לכאבם ולצרכיהם של המפונים. אך גם סולידריות מצד המפונים עם סדר יומה ומאבקיה של החברה הישראלית בשנים טרום-ההתנתקות נעדרה כמעט לחלוטין.

הפגנת סולידריות חברתית או התנסות בפיתוח אמפטיה כלפי אוכלוסיית המתנחלים, שחיה כבר עשרות שנים בחוסר וודאות באשר לעתידה, אינו שווה ערך להבעת תמיכה במפעל ההתנחלויות. האם אנחנו כחברה, בעיקר אלו מאיתנו המתנגדים התנגדות נחרצת להמשך ההתיישבות מעבר לקו הירוק ובפרט ממזרח לגדר הביטחון, מסוגלים לעשות את ההפרדה בין התנגדות ציבורית ופוליטית אקטיבית לבין דמוניזציה של המתנחלים משל היו ישות אחת הומוגנית וחד ממדית בדעותיה?

סולידריות ואמפטיה חברתית אינן יכולות להיות מופנות ומופגנות רק כלפי מעמד הביניים הנושא בנטל או השכבות החלשות שבתוך הקו הירוק. יש עוד קהילה גדולה המשתייכת ברובה למעמד הביניים הנושא בנטל אליה חובתנו להפגין מעט יותר סולידריות ואמפטיה והיא אוכלוסיית המתיישבים כיום ביו"ש.

בשולי הדברים חשוב להזכיר, כי רובה הגדול של אוכלוסיית המתנחלים נשלח אל מעבר לקו ע"י ממשלות ישראל מכל צידי המפה הפוליטית (אם לצרכי ביטחון, התיישבות או מו"מ עתידי). כיום שרוי אחוז גדול מאד מאוכלוסיית המתנחלים במבוכה נוכח הצהרותיו של נתניהו שבעצמו אמר כי בעתיד לא יהיו אזרחים ישראלים בבקעת הירדן למשל. מה אמור להבין חקלאי בן כ-60+ שנשלח לבקעה  ע"י ממשלת המערך בשנות ה-70' וכיום גם אם ירצה לעזוב את ביתו נוכח הצהרותיו של נתניהו למשל, ולעבור להתגורר בצד הנכון של הקו הירוק לא יוכל, כי אין מי שיקנה ממנו את ביתו ומשקו. האם אותו חקלאי לא סובל בפועל מהפרה קשה של זכויותיו הבסיסיות כאזרח מדינת ישראל?

מי שבאמת מתנגד להמשך מפעל ההתנחלויות ומעוניין לסייע באופן אקטיבי לקידום קליטתם של המתיישבים שגרים כיום ממזרח לגדר הביטחון (פחות מ-100 אלף) עשוי למצוא שדיאלוג איתם בגובה העיניים וניסיון כן להבין את מצוקותיהם ולהאמין להם (לפחות לרובם) שהם רואים עצמם חלק מהחברה הישראלית וכן כן, גם מהדמוקרטיה הישראלית תהיה הדרך היעילה ביותר. כמובן שזו גם הדרך היחידה העומדת לרשותנו כחברה להבטיח שהחברה הישראלית או חלק ממנה לא יחווה טראומה נוספת אם וכאשר יוחלט על פינוי נוסף.

האחריות כאמור מוטלת גם על המתיישבים ביו"ש. עליהם להקדים להפיק את אחד מהלקחים החשובים שמפיקים כיום רק בדיעבד מפוני גוש קטיף שהתנתקו משך שנים מהחברה הישראלית ומסדר יומה בשנות התיישבותם בחבל עזה והתמקדו אך ורק בהאדרת מפעל התיישבותם. אם נרצה להיות בוטים מזה ניתן לומר ש"הם התחילו". מתיישבי קטיף התנתקו מהחברה הישראלית לפני שהיא התנתקה מהם בעורף שהפנתה למצוקות שלהם לאחר הפינוי ולא בפינוי עצמו.

אם ישכילו המתיישבים ביו"ש להיות מעורבים בעוד נושאים בוערים בסדר יומה של החברה הישראלית ולא יתמקדו אך ורק במאבק על השטח, הרי שאם יוחלט על פינויים נוספים, הם ימצאו את החברה הישראלית במיטב סולידריותה ואחוותה עימם.

צריך לחזק את הקשר האנושי, האישי והחברתי בין ציבור המתיישבים ביו"ש ובין שאר החברה הישראלית, רק כך נגיע באמת מוכנים, מחוסנים וחזקים לכל פינוי עתידי או כל הכרעה גורלית שונה על עתיד השטחים. האחריות שלנו כחברה היא לעמוד במשברים חברתיים מסוג זה שגרמה ההתנתקות מעזה ולהישאר חברה ישראלית הטרוגנית ומורכבת אך סולידרית וחזקה כלפי פנים.