דברי היו"ר גלעד שר בפאנל בהנחיית עמית סגל בכנס ירושלים

הכותרת של המושב הזה – התגובה הישראלית להכרזה חד צדדית פלסטינית – משקפת בדיוק את מה שהממשלה שלנו עושה כבר כמה שנים: מגיבה, נגררת, נדחקת.

בשנים האחרונות אנחנו מנוהלים ומובלים, לא מנהלים ומובילים. בדיוק להיפך ממה שעושים הפלסטינים.

אני מניח שהוזמנתי הנה בתור נציג של השמאל, אותם "עוכרי ישראל" שכל רצונם לראות פינוי מתנחלים.

אני מייצג תפיסת עולם, שהיא לכאורה מנוגדת לזו של רוב המשתתפים כאן.

רק לכאורה.

אנחנו רוצים מדינה עם רוב יהודי? כן

אנחנו רוצים מדינה דמוקרטית? בהחלט

אנחנו רוצים שהמדינה הזו תתקיים פה, בארץ ישראל? כן

אנחנו מוכנים למות כדי שזה יקרה? מוכנים.

ואנחנו לא רואים שום צורך להתנצל, לא על היהדות שלנו ולא על הציונות שלנו.

אז השאלה שנותרה לבירור בינינו היא בתוך איזה גבולות מתקיימת מדינת ישראל.

על זה צריך לדבר, כי זה משפיע על כל חלקי העם, ולא רק על המתנחלים ביהודה ושומרון.

אני משוכנע שלא תיתכן הכרעה לאומית בנושא הגבולות, בלי שיח פנימי בינינו, ומתן לגיטימציה להחלטה. סביב מכנה משותף לאומי.

ולכן, אני מחפש, שנים, את המלכד והמשותף, ולא את המפלג והמשסע.

האם יש מכנה משותף כזה והאם יש על מה לדבר?

אני טוען שהעם היהודי זקוק לבית לאומי שגבולותיו בטוחים ומוכרים. דווקא בזמן שגבולות בני 100 שנה נמחקים מסביבנו.

היעדר הגבולות מכרסם בחברה הישראלית מבחינה מוסרית וחברתית ופוגע פגיעה אנושה במעמדנו הבינלאומי. ואין לזלזל במוסר: בלעדיו אנו מאבדים את הצידוק הבסיסי שלנו כחברה.

אני רואה את זה כבר שנים, וכעת זה מתרחש ממש מול עינינו. לאן זה מוביל?

פה נחוצה יוזמה שלנו. אם לא נעשה זאת, יכפו עלינו אחרים גבולות שלא יהיו טובים לנו.

ולכן,

צריך להיפרד מהפלסטינים.

כך שיהיו כאן שתי מדינות לאום שגבול זמני או קבוע עובר ביניהן.

ואם תקשיבו לי בלב פתוח אני מאמין שתבינו גם למה.

הסטטוס קוו והדריכה במקום מזיקים לנו ומדרדרים אותנו, בתוך המדינה – מבחינה חברתית, גזענות הקצנה, הסתה, חוסר שוויון, עוני, אלימות – ובזירה הבינלאומית – בידוד ודה לגיטימציה.

צריך להתקדם להסדר מדיני באחריות, באומץ ובחוכמה. אנחנו הישראלים צריכים ליזום ולהוביל דרך.

מה אנחנו רוצים? זו השאלה הנכונה. מה היעד הלאומי שלנו, ואיך נגיע אליו? איך נשמר כאן את מה שבנו לפנינו?

לתפיסתי – חזון מגילת העצמאות. ישראל דמוקרטית ויהודית, בגבולות בטוחים.

לא מדינת הלכה.

צריך לקחת יוזמה בידינו. להוביל למציאות של שתי מדינות לשני עמים, גם בהיעדר הסדר, לפני שיכפו את זה עלינו.

הנה מה שקבע השופט מצא בדוח ועדת החקירה הממלכתית על ההתנתקות:

אני מצטט: "על המדינה להיערך מראש ולהכין תשתית תכנונית וקרקעית הולמת עבור משתקמים עתידיים…על המדינה לתכנן מראש…יש להניח כי יהיה צורך לטפל באוכלוסייה בסדר גודל של עד כ- 100,000  איש… מדובר במשימה לאומית דחופה, באחריותו האישית של ראש–הממשלה…על ראש–הממשלה מוטלת גם האחריות להיערך מבעוד מועד, היום ולא מחר, לאירועים עתידיים שעשויים לדרוש את יישובם מחדש ואת שיקומם של אזרחים…היערכות כזו כוללת תחיקה ייעודית והקמת גוף רב–תחומי שיופקד על הנושא.  היא מצריכה עבודת מטה מקצועית, תכנון מפורט והכנה שוטפת של תשתית שתהיה מוכנה לשימוש, בעת הצורך, תוך זמן קצר."

עד כאן דברי וועדת החקירה הממלכתית שהוקמה בעקבות ההתנתקות מעזה ומצפון השומרון.

דבר מכל זה לא נעשה. והרי ראש הממשלה נושא מעל כל במה את "שתי מדינות לשני עמים", ואם נגיע לאן שהוא חותר, כך או אחרת, ובהנחה שהוא לא משקר אותנו או קורץ לנו, נצטרך לפנות חלק מהמתנחלים אל קו הגבול שייקבע.

גבולה העתידי של מדינת ישראל ייקבע, קרוב לוודאי, סביב גושי ההתיישבות הגדולים. היתר, יצטרכו להתפנות.

אין בי שום שמחה חס וחלילה.

גם אני לא אוהב את המחשבה הזו, אך זה יקרה. כי אחרת נהפוך למדינה מצורעת שבה חיים שני מיליון וחצי פלסטינים בעלי זכויות מוגבלות, ואליהם מצטרפים מיליון וחצי ערבים ישראלים. זו מדינה לא דמוקרטית או לא יהודית.

הימין הקיצוני מכאן והשמאל הקיצוני מכאן רוצים מדינה אחת מהירדן לים.

זו תהינה ברבות הימים מדינה ערבית. לא דו לאומית.

אין למתנחלים זכות לכפות מציאות כזו על שאר אזרחי המדינה. הרוב אינו רוצה בכך.

אם כן, הדרך הנכונה לישראל:

יוזמה מדינית ישראלית, ותהליך מדיני להידברות, שהובלתו כל העת בידינו.

אני מציע שילוב של כמה מסלולי פעולה, מקבילים:

אחד, אזורי, המבוסס על קואליציה ערבית מתונה ועל מפת הדרכים מ-2003 ויוזמת השלום הערבית, כמסגרת להידברות. השני, ערוץ ישראלי-פלסטיני, ובו הסדרי ביניים ויישום בפועל של כל מה שמוסכם. שיקום עזה כנגד פירוזה. השלישי, מהלך עצמאי לסימון גבול ולהיפרדות.

לשקם את היחסים עם ארצות הברית, באופן יסודי, ומהר.

בין השאר, כדי שנוכל להילחם מלחמה בלתי מתפשרת באיומים עלינו ובאזור: אירן, דאע"ש, חמאס. אלה אויבים שרוצים להשמידנו.

איפה היוזמה שלנו, שכל כך מאפיינת אותנו הישראלים בכל תחום אחר? איפה האומץ?

לדעתי, יש בינינו מכנה משותף רחב וברור: בית לאומי דמוקרטי ובטוח לעם היהודי, כאן בארץ ישראל. על פי החזון של מגילת העצמאות. זה הדגל שכולנו יכולים להניף יחד.  האם גודלה של הארץ חשוב יותר מאחדות העם?

אף אחד לא יכול להטיל ספק באהבתי לעם ולמדינה ובנכונותי להקריב את חיי למענה. ובאשר לירושלים – משפחת אמי, שגורשה מספרד, התיישבה בעיר העתיקה בירושלים לפני שמונה עשר דורות; סבי מצד אב, אברהם שר ז"ל, נהרג בתחילת מלחמת העצמאות בקסטל, כחבר הגנה. איני זקוק לשום הטפות על הקשר שלנו לבירתנו.

אני מבין את הקושי שיש ליושבים כאן לקבל את תפיסתי. ואני מבקש למצוא בכל זאת דרך להקשיב ולחיות ביחד. לא להיכנע לשיח אלים.

לקוות שניתן ליישב את המחלוקות מבלי להדרדר למלחמת אחים.

אף אחד אינו משלה את עצמו כי הסדר מדיני ישנה את המגמות המקצינות באזור לכיוון איסלאם רדיקלי ורצחני וטרור איסלאמיסטי. אך הוא טוב לנו כעם היהודי, כי הוא יאפשר לנו ביטחון וקיום לאומי נורמאלי בגבולותינו.

הדרך שאני מציע תבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל ואת עתידה. מדובר בתהליך הדרגתי, לא הכל או לא כלום.  עם יעד ברור : החזון הציוני, והוא ניתן להשגה אם נדע להתאחד.