תומכי BDS ותומכי ישראל בדיונים סוערים ואצלנו – חמישה או שישה שרי חוץ בלי מדיניות ברורה

בקמפוסים בארה"ב מוכרעים באחרונה על חודו של קול דיונים סוערים בין אקטיביסטים ותומכי BDS לבין תומכי ישראל; בפיפא "ניצחנו"; לדרישות הסילוק הצפויות מצד הוועד האולימפי הבינלאומי – "ניערך היטב"; מאורנג' קיבלה ישראל סטירת לחי מהדהדת; חברות אירופאיות וצרכנים מחרימים מוצרים ושיתופי פעולה. ואצלנו – חמישה או שישה שרי חוץ (מי סופר) במשרות חלקיות בוהים זה בזה, נגררים, מתומרנים, ממתינים לצעדים הבאים של הפלסטינים, של האירופאים, של אובמה, של מי לא. ומדיניות – אין.

"הממשלה תקדם את התהליך המדיני ותחתור להסכם שלום עם הפלסטינים ועם כל שכנינו, תוך שמירת האינטרסים הביטחוניים, ההיסטוריים והלאומיים של ישראל. אם יושג הסכם כזה הוא יובא לאישור הממשלה והכנסת ואם יהיה בכך צורך על פי דין, למשאל עם". כך נקבע בקווי היסוד של ממשלת ישראל ה-34 שהושבעה בכנסת ב-14 במאי. מדובר בניסוח עמום למדי, יוצא-ידי-חובה, שאינו מאזכר את מתווה שתי מדינות לשני עמים. ויחד עם זאת, הוא מאפשר – במידה שהממשלה תרצה בכך – ליצוק תוכן ממשי לאמור בו.

אם כן, מהם הצעדים והפעולות שיש לנקוט כדי להציב גבול ברור בין מדינת ישראל למדינה פלסטינית, בהתוויה של הממשלה, לשם ביסוסה של זהות מדינת הלאום של העם היהודי. הן מבטיחות כי הגבול יסומן בתהליך אחראי, יהיה בר הגנה ובמידת האפשר גם מוסכם. הוא יתבסס על קווי 67 תוך השארת גושי ההתיישבות בשטחה של המדינה כנגד חילופי שטחים. מדיניות זאת, לצד עמידה איתנה על פרמטרים ביטחוניים ברורים, תאפשר לממשלה לעצב למדינת ישראל סביבה אסטרטגית מתאימה למדינתו הלאומית של העם היהודי תוך הבטחת חיזוקם של היסודות הדמוקרטיים במדינה ברוח מגילת העצמאות.

מוצע לממשלה הנכנסת לפעול בדרך יזומה ויצירתית שתביא להשגת היעדים הלאומיים של המדינה:

א.      הממשלה הנכנסת  תפעל הלכה למעשה על בסיס קווי היסוד שלה, ותדגיש את כוונתה להגיע להסדרים מדיניים ולנורמליזציה באזור;

ב.      הממשלה תפעל להקמת מנהלת לתהליך מדיני, שתהא כפופה למשרד ראש הממשלה.

ג.        הממשלה תחל סמוך לאחר כינונה בתהליך מחשב ועבודת מטה בקבינט המדיני-ביטחוני, וכן, בין היתר, במועצה לביטחון לאומי  ובמנהלת, לריענון עמדותיה הרשמיות של ישראל ביחס ליוזמות מדיניות כגון 'מפת הדרכים', ובכלל זה בדבר נכונות ישראלית לבחון את יוזמת השלום הערבית כמסגרת למשא-ומתן אזורי והצגת הסתייגויות בנוגע אליה.

ד.      הממשלה תידבר עם ארצות-הברית בסוגיית פרסום מסמך קרי מסבב השיחות האחרון, שלו הייתה שותפה ממשלת נתניהו הקודמת;

ה.      הממשלה תניע מנגנון הידברות – חשאי בשלב ראשון – עם מדינות ערביות וגורמים רלוונטיים, המשלב בתוכו התקדמות במקביל בערוץ האזורי והישראלי-פלסטיני, וזאת במטרה ליצור שינוי בשטח למציאות של שתי מדינות לאום; מנגנון ההידברות יהיה דיפוזי, בעל תנאים גמישים-במידה, אך מחייבים ומוסכמים מראש למשא-ומתן בעתיד;

ו.        הממשלה תיערך ככל הדרוש לאפשרות של היפרדות יזומה לגבול זמני, שישראל תקבע בעצמה. מהלך זה צריך להיות בלתי תלוי ובלתי מותנה במרכיבי המדיניות האחרים – אך מתואם ככל הניתן עימם; וכן –

ז.       הממשלה תציג פרמטרים ביטחוניים ברורים המשקפים אך ורק את האינטרס הלאומי הישראלי, שיהיו תקפים בכל משא-ומתן, ותציג אותם לבני השיח של ישראל ולבני הברית שלה.

נשמע לקוח ממציאות פוליטית אחרת? אולי. אך ללא מדיניות שתתבסס על הצעדים הנ"ל, כולם או מקצתם, אין שום ביטחון שתשכון לאורך זמן בגבולות ישראל מדינה דמוקרטית ובטוחה ובה רוב יהודי, אשר תיהנה מהכרה בינלאומית ככל העמים. טוב תעשה הממשלה וטוב יעשו שלל שרי החוץ שלה אם יביאו בחשבון את המגמות השליליות המתחזקות בעולם להשחרת ישראל, ותגבש יוזמה מדינית משוכללת ומדורגת, ובה: מרכיבים אזוריים רב-צדדיים, בילטראליים ואף צעדים עצמאיים לעיצוב גבולות המדינה. כל זאת, תוך הבטחת ביטחון אזרחיה. לא בגלל החרם, ההפחדות והסנקציות, ממש לא, אלא לטובת עתידה של ישראל.