blueלקחנו על עצמנו להתמקד באינטרס הישראלי, ולהתעסק פחות בצד הפלסטיני. אנחנו הצד החזק וביכולתנו להשפיע על (ולעיתים להכתיב את) המציאות בצורה ישירה ועצומה. אבל מידי פעם כדאי ונבון להציץ גם מעבר לגדר (תרתי משמע) ולראות מה קורה בצד השני.
פוסט זה (שהוא אומנם ארוך מהרגיל) מביא את תקציר המנהלים של ניתוח מדיני מעמיק פרי עבודת הקבוצה למשברים בינ"ל (International Crisis Group). את המאמר המלא באנגלית ניתן למצוא כאן.
נקודת המפנה? הפלסטינים והחיפוש אחר אסטרטגיה חדשה
לאלו שהיו רגילים לקצב של המשא ומתן הישראלי-פלסטיני, זו הייתה שנה של הפתעות. הפלסטינים, אשר סובלים רבות מהסטטוס קוו וזקוקים לפתרון נמנעו מלהתקדם לחידוש השיחות אפילו כאשר ישראל הביעה להיטות. באובמה הם מוצאים נשיא [אמריקאי] אשר נכון להתמודד ולהתעמת עם ישראל, ואף על פי כן הם שללו ממנו את ההזדמנות לקדם את השיחות. שבע עשרה שנים לאחר אוסלו המיטב שהוא יכול לעשות הוא להשיג שיחות לא ישירות בין הצדיים — ואף אז לא מבלי להתגבר על היעדר רצון פלסטיני עצום. מה קורה פה? הגישה הפלסטינית אולי נראית חשודה מבחינה טקטית או אחת המביסה את עצמה פוליטית, אך היא אינה חסרת הגיון. היא נטועה בכמעט שני עשורים של משא ומתן דו צדדי בחסות אמריקאית [שלא] נחל הצלחה ומתבטאת במאמצים ראשוניים לשנות את מאזן הכוחות מול ישראל. מוקדם מדי לדבר על אסטרטגיה פלסטינית חדשה אך ניתן לדבר על מאמץ להגיב לכשלי העבר ולתקנם…
לרבים ההלם הגדול ביותר היה התנגדותו של הנשיא מחמוד עבאס לחזור לשולחן המשא ומתן. בתפנית מרשימה למנהיג אשר בנה את חייו הפוליטיים סביב קשר עם ישראלים, קשרים הדוקים עם ארצות הברית ואמונה בההשגת פתרון שתי המדינות במשא ומתן, הוא סירב לחדש שיחות ישירות למרות לחץ אמריקאי עד אשר ישראל תסכים הן להקפאת התנחלויות מקיפה והן להגדרת קווי יסוד ברורים. יש לו מניעים מיידיים ברורים. מאז סוף שנת 2008, הוא ספג שורה של בזיונות: המלחמה בעזה, אשר בה שימש משקיף פסיבי; היבחרותה של ממשלת ימין בישראל; שינוי העמדה האמריקאית בנוגע להקפאת ההתנחלויות; והחלטתו האומללה לדחות את הצבעת האו"ם על דו"ח גולדסטון — המאשים את ישראל והחמאס בפשעי מלחמה — אשר שחררה גל של ביקורת פלסטינית וערבית. בראייה רחבה יותר, ההנהגה ברמאללה מרגישה פגיעה, מאותגרת על ידי החמאס, קבוצות בתוך הפת"ח וחלקים גדולים בדעת הקהל. כל אלו אינם נסיבות המבשרות טובות ללקיחת סיכונים. המתנה לכך שאחרים ייקחו את הצעד הראשון נראית כהימור בטוח יותר.
אך יהיה זה לא נכון — ובשביל הפלסטינים מוטעה — לראות בגישה הנוכחית של ההנהגה רק תסכול אישי או חשש פוליטי. אף אם הביטוי של השיתוק הפוליטי הוא חדש, שורשיו עמוקים. עבאס הוא בין האחרונים מקרב אנשיו אשר מגיע לנקודה זו; הוא הביטוי המאופק והמאוחר של התפכחות עממית עמוקה מתהליך השלום כפי שהם התרגלו להכירו. ישנה התפכחות דומה מארצות הברית, המשקפת לא כל כך את הממשל החדש אלא את החווייה ההיסטורית הרחבה יותר שלהם עם וושינגטון. שאובמה צריך לשאת את עול ההתפכחות הפלסטינית היא רק אחת מהאירוניות של סכסוך זה.
לא אש"ף ולא הנהגתו וויתרו על משא ומתן. הם השקיעו בהם יותר מדי במשך זמן ארוך מדי, וכוחם תלוי מדי בתהליך בכדי לאפשר שינוי חד ורדיקלי. הם גם לא חשבו עמוקות, שלא לדבר על פיתחו, חלופות אסטרטגיות ריאליסטיות. עם זאת, הם החלו לחשוב עליהם. הם מתמקדים בשלוש דרכי פעולה בכדי למנף את נכסיהם ולצמצם את תלותם הכפולה: בישראל בכדי לסיים את הכיבוש מרצונה ובארצות הברית בכדי ללחוץ על ישראל לעשות זאת.
- רעיון ראשון אשר מצליח להתקדם הוא לפנות לזירה הבינלאומית, אשר בה מאזן הכוחות נוטה יותר לטובת הפלסטינים. ההצעה כי החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם תאשר את המתווה של הסכם קבע או תכיר במדינה פלסטינים על גבולות 1967 היא דוגמא בולטת. ישראלים מתרעמים או חוששים גם מאחרות, ובהן פניה פלסטינית למוסדות משפטיים בינלאומיים או החרמת תוצרים מההתנחלויות.
- ראש הממשלה סלאם פיאד מבקש להשיג מדינה בדרך שונה: בנייה קפדנית של מוסדות מלמטה למעלה בכדי לעורר הכרה בינלאומית וללחוץ על ישראל לסיים את הכיבוש.
- חברה אזרחית שעברה לאחרונה פוליטיזציה נוספת בגדה המערבית, בגיבוי חלקי של הרשות הפלסטינית, מקדמת שורה של יוזמות עוינות אם כי לא-אלימות ברובן המכוונות אל ישראל כדרך בין שתי הפרדיגמות הדומיננטיות (והכושלות עד כה) של העבר — משא ומתן שקט והתנגדות אלימה.
משהו מתבשל, אם כי עד כה יש פחות אסטרטגיה מאשר נראה לעין; במקום זאת, ניתן לראות צעדים ניסיוניים של הנהגה המנסה להדביק את האוכלוסייה אשר אמונה במשא ומתן נעלם מזמן. אוסף גישות מאולתר זה סובל גם ממגבלות וסתירות פנימיות. כל אחת מדרכים שקולות אלו — פניה לאו"ם כדי ללחוץ על ישראל; בנית מדינה והשגת הכרה בה; הגברת מהלכי התנגדות או שילוב של האמורים לעיל — מחייב את הפלסטינים לאתגר את ישראל אף אם הם צריכים את שיתוף הפעולה היום יומי שלה בגדה המערבית; אכן, במקרה של בניית המדינה הצלחה תלויה ישירות ברצון טוב ישראלי.
לא יהיה זה קל ללכת על חבל דק זה. עקיפת המשא ומתן כדי להשיג מדינה ישיג רק כמה מהשאיפות הפלסטיניות, אך לא את כולן ואולי לא את העיקריות.
הרקע לחשיבה הפלסטינית במהלך התקופה האחרונה הנו של אמונה פוחתת והולכת ביכולת של וושינגטון לתקן את אי האיזון בכוחות העומד בשורשו של המשא ומתן עם ישראל. האם ניתן לתקן זאת? אחרי יותר משנה של התחלות שקריות ומהלכים מוטעים הפוגעים בעבאס אף כאשר הם מנסים לסייע לו; הצבת המטרה הבלתי ניתנת להשגה אף אם רצויה של הקפאת התנחלויות מלאה; בחירת הקרב הלא נכון עם הממשלה הישראלית בתזמון הלא נכון — נראה כי הממשל משתעשע בגישה אחרת. יש שיחה על הצגת חזון לאופן שבו יש לפתור את הסכסוך — אופן פעולה אשר קבוצת המשבר קידמה לפני שמונה שנים — אם כי ללא סימן כי החלטה זו התקבלה או כי פעולה שכזו תתרחש בקרוב.
זוהי גישה שיכולה להיות מבטיחה אך היא גם טומנת סיכונים בחובה. הנסיבות השתנו דרמטית בעשור האחרון ולא בדרכים אשר מגבירות את הסיכויים לתוכנית שלום אמריקאית. הפלסטינים מפוצלים, הישראלים שבו לימין, שני הצדדים בעלי פחות אמון בשלום, בעלי בריתה הערבים של וושינגטון איבדו מסמכותם, האזור מפולג יותר, והמוניטין של ארצות הברית שוקע במהירות. דחייה על ידי צד אחד או שני הצדדים סבירה יותר כעת, תוצאה אשר תותיר את הממשל ללא מוצא ועם אמינות פגועה קשות. זו אינה סיבה מספקת לזנוח את הרעיון אלא סיבה טובה לקחת את הזמן הדרוש כדי ליישם צעדים אשר יגבירו את הסיכויים להצלחה.
כמה מצעדים אלו צריכים להתבצע לפני שהצעה כלשהי מוצגת — תיקון היחסים המתוחים בין וושינגטון וירושלים מבלי לסגת מעקרונות היסוד האמריקאים; אימוץ מדיניות גמישה יותר לגבי פיוס פנים פלסטיני; שילוב קבוצות אשר עד כה הודרו כמו פליטים, מתנחלים וקבוצות דתיות; העמקת היחסים עם דמשק ומאמצים לחידוש המשא ומתן עם ישראל כך שהשלום המוצע יהיה מקיף. ישראל חשדנית, יישות פלסטינית מפוצלת ועולם ערבי מפולג כלל לא מספקים הקשר אידאלי להצלחה של יוזמה אמריקאית. צעדים אחרים כוללים קמפיין אשר יצטרך להיות מבוצע בעקבות ניסוח של עמדות ארצות הברית: מאמץ בינלאומי רחב, המשלב בעיקר מדינות ערביות, בכדי לספק גיבוי פוליטי לפלסטינים ותגמול אמיתי של הכרה אזורית ונורמליזציה לישראל. בהנחה שכך יעשה, הנחת חזון אמריקאי לא צריכה להיות תחילת או סוף התהליך. במקום זאת, הוא יכול להיות נקודת אמצע: שיאו של מאמץ דיפלומטי אנרגטי וכן שיגור למאמץ נוסף.