על גאוה לאומית, הסברה, צניעות, ו'עמרי שלנו'

למרות שהנושא הבא קשור רק בעקיפין לסוגייה שלנו, חשבנו שנכון לתת את דעתנו עליו.

גאוה לאומית היא מרכיב חשוב לכל אומה. בימים אלה, עמרי כספי הוא הגאוה הלאומית התורנית. להלן תקציר החודשים האחרונים למי שבחר לבלות אותם על הירח: כספי בן ה-21 מיבנה הוא הישראלי הראשון שמשחק ב-NBA, ליגת הכדרוסל המקצוענית של ארה"ב. בחודשים הראשונים של הליגה כספי שיחק טוב מאד (לעיתים מצויין, ולעיתים קצת פחות) ונבחר להשתתף בארועי סוף השבוע של כוכבי הליגה בדאלאס. כספי שיחק היטב בנבחרת הכוכבים של שחקני השנה הראשונה שקרעו את הצורה לשחקני השנה השנייה.

הראיון המפרגן (ויש המון על מה לפרגן) שהעניק כספי ליניב חלילי ("אינתא עמרי", 7 ימים, ידיעות אחרונות, 12.02.2010) מבליט את הצדדים האישיים של כספי שעזרו לו להגיע ולהצליח בליגה הטובה בעולם: ההצלחות, האתגרים, תשומת הלב, והגעגועים לישראל שמרכיבים את חייו בארה"ב. מרתק במיוחד השילוב הנדיר אצל כספי של מוטיבציה ובטחון עצמי שאינם זולגים לשחצנות.

בכתבה מספר חלילי את הסיפור הבא:

"חאלד, נהג המונית הלבנוני שמסיע אותי לאימון, שואל אם אני מהתקשורת. כשהוא שומע שאני נציג של עיתון ישראלי, הוא פוצח באותה רטוריקה המוכרת לי מעשרות שיחות קודמות, רק שהפעם יש תפנית בעלילה. אחרי שלב השאלות הבלתי נמנע, הכולל את 'למה אתם מתעללים בפלסטינים?', הוא אומר: 'תדע לך, שמאז שכספי הגיע לסקרמנטו, שיניתי קצת את הדעה על ישראל. הוא כוכב אמיתי – גם שחקן טוב וגם אדם צנוע. כולם פה אוהבים אותו. חבל שאין לכם עוד אנשים כאלה בישראל'".

לטוב ולרע, נבחרות ישראל, קבוצות ישראליות, וספורטאים ישראלים – מזוהים עם המדינה ומייצגים אותה, בין שירצו ובין שלא. ככלל, ישראלים ויהודים יודעים לחבק ולפרגן ולאהוב ולהתגאות. במיוחד כשיש הצלחות, ולעיתים יותר נדירות גם כשאין. זה חשוב וזה עוזר לכל ספורטאי ישראלי בחו"ל. אבל יש לנו, הישראלים, נטיה מופרזת להלאים הצלחות של ספורטאים 'משלנו'. בעצם, מדובר גם במדענים, ואומנים, וכל מה שמגיע להצלחה בינ"ל. "עמרי שלנו", "פולמן שלנו", "עדה שלנו" – נשמע מוכר? וכל זאת בעוד שמרבית הספורטאים הישראלים יודעים עד כמה דלה תמיכת ישראל הרשמית בספורטאיה (ומן הסתם גם במדעים ובתרבות). רוב ההצלחות מתקיימות למרות רמת התמיכה של ממשלתנו בספורט, ולא בזכותה.

עם או בלי קשר לסביבה המחבקת שמתהדקת בחו"ל, העולם מסתכל לעיתים על ישראל גם דרך נציגיה הלא רשמיים על מגרשי הספורט. זה נכון לספורטאים הישראלים המצליחים (ראו מקרה שחר פאר) ונכון גם לכל ספוראי ישראלי אנונימי יותר שמוצא את דרכו אל מעבר לים.

כספי לא מקבל משכורת ממשלם המיסים הישראלי. הוא לא עבר קורס צוערים, או קורס דוברים, או קורס מסבירים, או כל הכשרה אחרת מבית היוצר של ממשלתנו. אבל איפה הוא – והשרות המצויין שהוא נותן, מרצון או שלא, למדינת ישראל – ואיפה ההסברה המתלהמת שדורש משגרירינו שר החוץ אביגדור ליברמן. מזל שכספי, ופאר, ורבים וטובים אחרים לא מגיבים על כל שטות שמוטחת בפניהם בגלל אזרחותם הישראלים. למרות שחיפשנו, אנו לא יודעים מה דעותיהם בנושא פתרון שתי המדינות. ובלי קשר, אנחנו מאחלים להם רק הצלחות. אבל להבדיל אלפי הבדלות מהגאוותנים, בצניעותם ובהתרכזם במהות הם נותנים לנו באמת מקום לגאוה לאומית, ואנחנו נאהב אותם בשל כך לא פחות, ואולי יותר, מאשר בגין הצלחתם על המגרש.

[pro-player width='530' height='253' type='video']http://www.youtube.com/watch?v=eVwHwLGacK8[/pro-player]