גידי גרינשטיין הוא המייסד והמנכ"ל של מכון ראות (נולד ב-2004 – המכון, לא גידי). במסגרת תפקידיו השונים, גרינשטיין שרת במשרד רוה"מ אהוד ברק והיה שותף מרכזי בצוות המו"מ הישראלי לשיחות עם הפלסטינים על הסדר הקבע. מכון ראות שבניהולו מתמחה בתחומי המדיניות הציבורית ומספק את שירותיו (ללא תמורה) עבור ממשלתנו על זרועותיה השונות ועבור אנשים שנמצאים בעמדות מנהיגות, סמכות והשפעה במרחב הציבורי.
מלבד עזרתם השוטפת לישראל הרשמית, קבוצות העבודה של ראות מוציאות כמה ניירות בשנה. רובם רלוונטיים בעיקר למקבלי ההחלטות ולסביבתם התומכת, אך מידי פעם הקבוצות מוציאות נייר שהוא קריאה מומלצת לשאר בני ישראל.
המסמך האחרון של הצוות המדיני-בטחוני בראות, עם השם המפוצץ: "אתגר הדה-לגיטימציה של ישראל: יצירת חומת אש מדינית – מסגרת תפיסתית בזירה המדינית-דיפלומטית של הביטחון הלאומי", הוצג במקומות רבים וחשובים, וגם קיבל כיסוי תקשורתי נרחב, כולל הופעות של גרינשטיין בטלוויזיה וברדיו. אלו מהקוראים והקוראות שהתאוששו מהכותרת ולחצו על הקישור גילו נייר ארוך יחסית, מתובלן למשעי בהערות שוליים (113, ליתר דיוק), מושגים ("אתגר הסתגלותי", "תופעת הסוגיה התורנית", ועוד), ומנוסח בנקודות ממוספרות. [הערנו בעבר לגבי צורת הכתיבה הבעייתית משהו – אבל הראותניקים בשלהם].
הנייר מנסה להעביר את הנקודה המרכזית הבאה: ישראל בבעיה קריטית. במקומות רבים – רבים מבעבר – קיימת קריאת תגר אמיתית ורצינית על עצם זכותנו להתקיים כמדינה, מה שבראות קוראים "אתגר הדה-לגיטימציה". מגמה זו החריפה עקב מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה ומנוצלת ע"י גורמים רבים ומגוונים שעובדים ומאורגנים כרשת. כלומר, אין להם היררכיה עם פקודות, אלא קיים אוסף של גופים שונים שעובדים עם אג'נדה דומה (והצד שלנו אינו ערוך כראוי להתמודד עם רשת כזאת).
במסמך של ראות קלט את עיננו המשפט המרכזי הבא: "אירוע מכונן בתהליך [הדה-לגיטימציה של ישראל] יהיה קריסתו של 'פתרון שתי המדינות' כמסגרת המוסכמת לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני והתגבשותו של פתרון המדינה האחת כמסגרת החליפית החדשה".
המשפט הנ"ל הוא לב ליבה של הסיבה שלמענה קיימת עתיד כחול לבן.
בראות טוענים גם כי סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני (ואפילו במסגרת של שתי מדינות) לא יסיים את נושא הדה-לגיטימציה. או בלשונם: "מערך ההתנגדות ורשת הדה-לגיטימציה משתמשים בסוגיה הפלסטינית אך הם אינם תלויים בה. ולכן, אין להניח שסיום הסכסוך, גם אם יושג על אפו וחמתו של מערך ההתנגדות, יביא לסיום הדה-לגיטימציה. לכן, גם אם תכונן מדינה פלסטינית ואף יוכרז על סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני יתכנסו כוחות אלה סביב סוגיות נוספות."
והנה מה שיש לנו להוסיף:
אין ספק שאנטישמיות ואנטי-ציוניות ימשיכו להופיע גם לאחר שייפתר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל אם לא נשכיל לעגן את עקרון שתי המדינות במציאות בשטח, בצורה בלתי-הפיכה, הדה-לגיטימציה של ישראל בזירות שונות תלך ותתחזק ותשתלט גם על מעוזות של מרכז, ולא רק מעוזות קיצוניים. אסור לתת לזה לקרות.
בראות (ובמקומות אחרים) מזהים כיום שהאיום הקיומי העליון על ישראל כרגע אינו האיום הצבאי אלא איום במכלול של זירות, ובמיוחד הזירה המדינית. אבל התארגנות יותר אפקטיבית והגברת מערך ההסברה אינם תחליף למדיניות אמיתית. פתרון שתי המדינות אינו רק פלסטר נקודתי לסכסוך שלנו עם הפלסטינים. הוא המרכיב המרכזי בהצעת השלום והנורמליזציה של כל העולם הערבי, כפי שמנוסחת ביוזמת השלום הערבית. אגב, העולם המוסלמי כולו אימץ את יוזמת השלום הערבית, כפי שמראות החלטות "הארגון של הוועידה האסלאמית" (השם הרשמי של פורום כל מדינות האיסלאם). ואם נשכיל למצות תהליך מדיני אמיתי מול כל העולם הערבי ובמרכזו הפלסטינים – או אז נראה את אותם גורמים אנטישמיים ואנטי-ישראליים מצטמקים לגודלם הטבעי – מיעוט קיצוני ומנוכר המחזיק באג'נדה המנוגדת באמת לכל שאר העולם, כולל כל העולם הערבי והמוסלמי.
פתרון שתי המדינות הוא אינטרס ציוני עליון. ובנוסף, הוא המכה הכי קשה שניתן להנחית על הרשת הפועלת למוטט את הלגיטימציה לקיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית בארץ. אסור להתמהמה.


