בהרצאתו בכנס הרצליה בתחילת החודש חזר ראש המוסד, יוסי כהן, והדגיש שהוא מבקש להציג את תמונת המצב האסטרטגי, הכוללת "נושאים עקרוניים על סדר יומה של המדינה". דומה שהדגשה זו נועדה לציין שיש לשפוט את הרצאתו כמאמץ חסר פניות להבנת המציאות לשמה, ולא כהצדקה של מדיניות כלשהי.
דווקא מנקודת מוצא זו נערמות תהיות על גבי תהיות לנוכח תמונת המצב האסטרטגי שהציג ראש המוסד. הדברים אמורים לא רק במה שהיה בהרצאתו, אלא בעיקר במה שנעדר ממנה. כהן ציין כי "המוסד מזהה היום הזדמנות נדירה להגיע להבנה אזורית שתביא להסכם שלום כולל. זהו חלון הזדמנויות חד־פעמי". הוא הדגיש כי מאחר ש"תפקיד המוסד הוא להוביל את המאמץ הזה" הוקמה בו לאחרונה "מינהלה המתמחה בתחום המדיני־האסטרטגי".
והנה, מהתייחסותו המפורטת של ראש המוסד ל"חלון הזדמנויות המוביל להסכם שלום כולל" נפקד לחלוטין מקומם של הצד הפלסטיני והסוגיה הפלסטינית, כאילו אפשר להשיג הסכם כולל שלא יכלול אותם. למה הדבר דומה? למי שמעלה את המחזה "המלט" ללא גיבורו המיוסר. הרי עתה, לאחר ההכרה האמריקאית בסיפוח הגולן, איזו זירה נותרה מחוץ ל"הסכם כולל" מלבד הפלסטינית? האם הדשדוש ללא קץ של "עסקת המאה" אינו ראיה חותכת לכך ששום מדינה ערבית לא תוכל למלא את מקום הצד הפלסטיני? ואם ל"הסכם שלום כולל" נשואות פניו של ראש המוסד, כיצד הוא מתעלם כליל מ"יוזמת השלום הערבית", המונחת לפתחה של ישראל זו השנה ה–17, לא רק על דעת העולם הערבי אלא גם על דעת העולם האיסלאמי?
למאמר המלא, לחצו כאן.