גלעד שר, נעמי שטרנברג ומור בן כליפא
דה־לגיטימציה של גופים ויחידים העוסקים בקידום שלום מתרחשת באופן יומיומי. מושאיה הם ארגוני חברה אזרחית וזכויות אדם או
פוליטיקאים התומכים בפתרון מדיני מוסכם וארוך טווח לסכסוך הישראלי־פלסטיני. נראה כי השיח בחברה הישראלית בנושא השלום
הגיע למבוי סתום, שבו לתקווה לשינוי וליוזמה לכיוון דו־קיום ישראלי־פלסטיני אין עוד מקום בסדר היום הציבורי. אומנם על פי
מגילת העצמאות צריכה מדינת ישראל להיות "מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום" ולהושיט "יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן," אולם במשך השנים גברה בישראל תופעת הדה־ לגיטימציה של מקדמי שלום עד כדי דמוניזציה שלהם. כתמונת ראי לחברה שמנגד, זו הפלסטינית, עברה גם החברה הישראלית בהדרגה הטיה לימין, הקצנה של עמדות ושלילת הלגיטימיות לא רק של דעות מתונות המזוהות עם האגף השמאלי של המפה הפוליטית, אלא גם של המחזיקים בדעות אלה. במאמר ייבחנו היבטיה של הדה־לגיטימציה כלפי מקדמי השלום כגון ניכוס מונופוליסטי של הפטריוטיזם בישראל, חסמים סוציו־פסיכולוגיים לשלום, מרחב התקשורת והרשתות החברתיות. המאמר מציע היערכות משולבת למיגור התופעה, תוך מודעות לקושי המובנה לרתום לכך ממשלת ימין. לפיכך תתבסס ההצעה בעיקר על פעולות שניתן לעשות במסגרת החברה האזרחית.
למאמר המלא: דה לגיטימציה של מקדמי שלום בחברה הישראלית